דמויות של חמד

סיפורים מחייהם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרבנית רחל ע"ה / צלה בר-אלי

מורתי אימי

שמונה ילדים היינו במשפחת נריה, והיה עוד מִשהו שיצירתו הייתה בביתנו. אימא, הרבנית רחל נריה, אמרה עליו שאבא ילד אותו, והיא גידלה אותו. ה"מִשהו" הזה לא היה ילד. הוא היה מסגרת לימודית. קראו לו תו"ם – בית ספר לתורה ומקצוע.

באותה עת הוקמו ישיבות בני עקיבא בזו אחר זו. אבא היה יכול להיות מרוצה בהחלט מהתפתחות המפעל שהקים, אך הסיפוק לא היה מלא. הוא היה ער לכך שיש נערים שישיבה אינה מתאימה להם, ואפילו לבתי ספר תיכון רגילים הם לא מגיעים (היום קוראים להם "נוער בסיכון"). אבא היה מוטרד מעתידם ומהשפעת הרחוב עליהם. החשש והדאגה הולידו רעיון חדש: לייסד בעבורם מסגרת דתית מקצועית. "הנערים ירכשו מקצוע מועיל ויוכלו להתחיל בחיים מסודרים", הסביר. "כך יש סיכוי שישתלבו בחברה כאזרחים הגונים".

במרץ ניגש אבא להקים את המסגרת החדשה, אך התעוררה בעיה: בית הספר חייב מנהל, ולכך עדיין אין תקציב. מה עושים?! אבא גייס את אימא, והיא קיבלה עליה בהתנדבות את עול הניהול. נוסף על עיסוקיה הביתיים היא פנתה למוסדות הרשמיים, ארגנה את רישום התלמידים וראיינה מועמדים להוראה. חדר האוכל בבית (לא היה אצלנו סלון) היה למזכירות, לחדר מורים ולגזברות.

בית הספר תו"ם קבע את מקומו במושב חרב לאת. תלמידים מכל האזור מצאו בו מסגרת לימודית ובית. שבע שנים ניהלה אותו אימא בהתנדבות. יום-יום, קיץ וחורף, צעדה ברגל כשלושה קילומטר מהבית לתו"ם ובחזרה.

אחרי מלחמת ששת הימים, כשהגיעה אימא למערת המכפלה, התפילה הראשונה שנשאה ליד קברי האבות הייתה שיימצא במקומה מנהל מתאים לתו"ם… התפילה ב"ה התקבלה, והניהול עבר לדוד, מנהל צעיר, והוא ניהל את בית הספר בהצלחה רבה עשרות שנים.

 

במלאת שלושים להסתלקותה של אימא נערכה בתו"ם אזכרה לזכרה. בוגר תו"ם אלי מויאל (לשעבר ראש העיר שדרות) אמר בדבריו:

"אם לאימא שלי אני קורא 'אימי מורתי' – לרחל נריה אני קורא 'מורתי אימי'. היא הייתה בשבילי המגדלור של החיים. לאישה הזאת היה כוח, הייתה לה שליחות והייתה לה משימה לקחת ילדים, שאילולא היא היו אבודים לנצח. אישה אחת חלשה, רכה, צנועה, לקחה את החיים שלנו וסובבה אותם במאה שמונים מעלות בלי שהרגשנו. אני נושא עימי את המחשבה הזו בכל רגע מימיי.

"אילו החיים שלי היו מתגלגלים אחרת ולא הייתי מגיע לכפר הרואה, אני לא מתבייש להגיד את זה – יכול להיות שהייתי יושב בבית סוהר…

"אני בא ממעברה – לא מים זורמים, לא מיטות, לא כבישים, לא חשמל ולא שום דבר. ילדים ממעברות היו אז ילדים 'שקופים'. לא התייחסו אליהם בתקופה ההיא. ופתאום אנחנו נמצאים בכפר הרואה בעולם אחר ושונה. היה חייב להיות מישהו שייקח אותנו למקום הזה וימצא את מקומנו. מישהו שיסתכל בעיניים ויאמר: 'אני מאמין בך, במה שאתה יכול'. הילד האבוד הזה שהייתי, בגלל שמישהו האמין בי – יום אחד הפכתי לראש עיר.

"כשבגרתי ולמדתי באוניברסיטה העברית וסיימתי משפטים, והייתי ראש עיר, ועשיתי קצת עסקים – בכל פעם שהייתי בא אליה, היא הייתה אומרת: 'לא עשיתי כלום. אני בסך הכול שליחה של מישהו שממנו קיבלתי את ההנחיה לעשות. אני יודעת שאני חייבת לעשות, ואני צריכה לעשות'.

אני רוצה לזכור מהרבנית נריה את האמונה הזאת שנטעה בילד בן 12–13 שהגיע משום מקום והיה ילד 'שקוף' שלא שווה כלום. האישה היפה והקטנה הזאת נתנה בו אמון – וזה שינה את חייו!"

 

סיפורים נוספים מחייהם של הרב נריה ורעייתו