כתבת מגזין

עברה לגור בהתיישבות - כתבת מגזין |ליאת יוסף

דיתי פרקש וילדיה
 דיתי פרקש וילדיה

היא גדלה בחסידות גור, ולאחר שהקימה משפחה החליטה שזה לא המקום שלה. במהלך חיפושיה היא חלתה פעמיים בסרטן, ולבסוף הגיעה אל המנוחה והנחלה ביישוב ציוני-דתי. כעת היא משתפת את קוראי גילוי דעת במהפך שעברה ובחיים ביישוב שקיבל אותה ואת ילדיה

שמאלנית קיצונית, חרדית ומתיישבת נפגשות בסלון של חסידת גור לשעבר ומדברות על החיים… יש מי שזה ישמע להם כמו התחלה של בדיחה, אבל זו מציאות שמתרחשת במסגרת מיזם חברתי חדש, סלושים, שמובילה דיתי פרקש-רוזינר מהיישוב נופים.מאחורי היוזמה עומד הרצון להוציא את השיח האנושי מהעולם הווירטואלי חזרה לעולם האמיתי, החי והנושם. "אננו בעידן שבו חלק גדול מהחברה חי תדיר בפייסבוק, בקבוצות ווטסאפ וברשת בכלל", היא אומרת. "רק אנחנו הדתיים נשארנו עם השבת שמאפשרת לנו לצאת מהמסך באופן יזום ולדבר פנים אל פנים. זו המטרה של הסלונשים, להחזיר את השיח למצב חי שבו מקשיבים ומגיבים באמת. ערך נוסף הוא לחבר בין נשים מעולמות שונים".נראה שבכל הנוגע לחיבור בין עולמות אין מתאימה לכך ממי שבחמש עשרה השנים האחרונות עברה תהליך אישי ומשפחתי שהוביל אותה מחסידות מתבדלת, דרך שבילי חיים לא שגרתיים, ליישוב בשומרון, כשברקע החלמה מסרטן קשה שטלטל פעמיים את חייה ואת חיי משפחתה.

פרקש-רוזינר, אם יחידנית לארבעה, נולדה כחסידת גור בבני ברק ועברה את המסלול הנורמטיבי של שידוך, נישואין והולדת ילדים עד שהשאלות החלו לנקר בתוכה. "אני אדם חושב, והיה שלב שהבנתי שאלו לא החיים שאני רוצה לחיות. בחרתי בצעד שנחשב מורכב מאוד בחברה החרדית, והוא פירוק חיי הנישואין, אך למזלי משפחתי תמכה בי. כולם מסביב צקצקו ואמרו שהתקלקלתי, הפיצו עליי שמועות נוראיות. זה לא היה פשוט".

במבט לאחור הגירושין הקשים היו רק השלב הראשון במסע חיים מאתגר ורצוף ניסיונות שפרקש-רוזינר מגדירה דווקא "קסום". זמן קצר אחרי הגירושין נפטרה במפתיע אימה, שהייתה דמות משמעותית בחייה, ובגופה של פרקש-רוזינר גילו בבדיקה שגרתית את מחלת הסרטן בפעם הראשונה.

במבט לאחור הגירושין הקשים היו רק השלב הראשון במסע חיים מאתגר ורצוף ניסיונות שפרקש-רוזינר מגדירה דווקא "קסום". זמן קצר אחרי הגירושין נפטרה במפתיע אימה, שהייתה דמות משמעותית בחייה, ובגופה של פרקש-רוזינר גילו בבדיקה שגרתית את מחלת הסרטן בפעם הראשונה.

כך מצאה עצמה פרקש-רוזינר אחרי ניתוח קשה להסרת הגידול, מטופלת בילדים, אחת מהם תינוקת, ברקע אווירת המלחמה של צוק איתן, והכול לבד. "הייתי מאוד בודדה. הייתה עזרה, ועדיין… כדי לשרוד עברתי למצב אוטומט של עשייה, לתפקד, לתפקד. בתוך זה נאחזתי חזק באמונה וראיתי ממש איך הקב"ה מוביל אותי לתובנות חדשות". אירוע מכונן אחד התרחש אחרי יום של בדיקה רפואית מורכבת שבה הוזרק לגופה חומר חזק. "לפני שיצאתי מבית החולים שאלתי את הרופאה אם אני יכולה להיניק, ומזל ששאלתי, כי התברר שהחומר שהוזרק לגופי הוא רעל של ממש לתינוקת. חזרתי הביתה חלשה וכאובה היישר לתינוקת שרגילה לינוק לפני השינה, והינה היא רוצה לאכול, מסרבת לבקבוק, ואני לא יכולה לתת לה. היא בוכה ובוכה וזה רק מתגבר, ואני חסרת אונים ואין לי במי להיעזר. "חיבקתי אותה והתחלתי לבכות איתה יחד. ופתאום הבנתי כמה פעמים אנחנו רוצים משהו, הכי טריוויאלי, בוכים ולא מבינים למה הקב"ה לא שולח לנו. אבל בשבילנו באותם רגעים הדבר הזה הוא רעל של ממש, והאי-נתינה היא החסד". אחרי תהליך החלמה ארוך וחזרה לחיי שגרה גילו בגופה את המחלה בפעם השנייה, "ופעם שנייה זה פחד עצום, כי כבר ידעתי למה אני נכנסת. גם לילדים ההתמודדות הייתה מפחידה יותר".

מה עזר לך להתמודד?

"ההבנה שאלו החיים שלי ואני צריכה ללמוד לנוח בהם. מאז כשיש לי יום קשה אני אומרת לעצמי: זה ציר לחץ עכשיו. זה לא נצחי, עוד רגע אני באה לטוב.

"מה הופך אדם למאושר? בריאות, אהבה וכסף. ראשי תיבות כא"ב. הכאבים הכי גדולים במציאות של העולם נובעים מהדברים האלה, ואנחנו עוברים דרכם בכל יום. אצלי הכאבים האלה הם גם המתנות שלי, ואני מצליחה בכל פעם להיוולד מחדש".

וחלק מהלידה היה לעזוב את בני ברק ולעבור ליישוב קהילתי בשומרון?

"המעבר הוא סיום של תהליך. סוף-סוף אני מי שאני, הגעתי הביתה. שנים ניסיתי להיות חלק מהחברה החרדית. דפקתי על הדלתות ורציתי שיקבלו אותי, בעיקר בשביל הילדים, אבל זה לא קרה. ברגע שעזבתי את גור ניתק החוט. הילדים הרגישו שונים ואני הרגשתי כלואה. פחדתי להגיע למוסדות החינוך שלהם, הסתרתי כל הזמן את זה שאני נוהגת, את זה שיש לי מחשב בבית, שיש לי נייד עם ווטסאפ. זה לא נגמר".

פרקש-רוזינר מסבירה שבואה לשומרון אינו רק טכני, אלא שמשהו בקהילתיות של הציבור הציוני-דתי גרם לה להתחבר. "כאן לא מסתכלים על החזות החיצונית. אורך העגיל ועובי הגרב הם לא מה שמגדיר אותי. בוודאי שיש צניעות, אבל היא מגוונת ורחבה. אנשים כאן עסוקים בעשייה. החיים ערכיים יותר ואני אדם ערכי, אז זה מתחבר. אני פוגשת הרבה אהבת ישראל, אהבת אדם. זה מרגש".

היא מספרת על הקבלה שלה ושל הילדים ביישוב כמי שבאה מעולם שונה ממה שרגילים לראות בשומרון: "אין לי מילים לתאר מרוב שזה היה מושלם, בלב פתוח ובשמחה. הגדולה שלי מדריכה בבני עקיבא. אפילו הבן, שבחר להישאר בישיבה בבני ברק ומסתובב כאן ביישוב במראה חרדי קלסי, מקבלים אותו בכזאת הערכה ואהבה, שהוא מרגיש נוח להיות מי שהוא".

איך כל זה מתחבר למיזם 'סלונישים'?
"הסלונשים הם מרחב נשי בטוח לדבר בו על החיים. נשים מכל הקשת החברתית, שלא הכירו קודם, יושבות ומדברות על מגוון נושאים מתוך אמונה שהשינוי יגיע מלמטה. במפגשים אני מקפידה על שלושה כללים להתנהלות השיח: אותנטיות, אינטימיות ואמפתיה. צריך אומץ לשמוע דעה אחרת ולעיתים הפער גדול, אבל אחרי כל מפגש רואים שמי שמשתתפת עשתה צעד אחד לעבר האחר, וזו התחלה של גאולה".

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"בהרצאות טד", היא צוחקת, "וברצינות, אנשים שחלו במחלה ומדברים איתם על עוד חמש שנים, להם זה אומר קודם כול החלמה. בשבילי חמש שנים הן בריאות וכוח לתת את המתנה שלי לכמה שיותר אנשים. אני כותבת בימים אלו ספר על סיפור חיי וגם מרצה ברחבי הארץ בכל מיני מסגרות כדי לחזק אנשים דרך הסיפור שלי. וכמובן, הכי חשוב לי 
לראות את ילדיי גדלים בשמחה ובבחירה חופשית בתוך גבולות גמישים. ברוך ה', היום אני מרגישה שאני במקום טוב לזה".

כתבות נוספות באותה קטגוריה

קרואי העדה

כתבת מגזין | רונית עצר תלמידי חכמים בני העדה האתיופית לומדים בכולל יום-יום וניגשים למבחני

קרא עוד »