לאחרונה במדור מאמר המערכת

מאמר המערכת גליון 417 | אילת שליסל

טור אישי גילוי דעת 417

במוצאי שבת לפני כחמש שנים נסענו כל המשפחה חזרה משבת בירושלים. באמצע הדרך לאריאל, קצת לפני מעלה לבונה, זרקו עלינו אבן. האבן פגעה בראש של בעלי. מובן שלא הייתה קליטה ולא יכולתי לעדכן את הצבא ואת המשטרה. אחרי דקות ארוכות שלא ידעתי אם הוא בחיים בכלל, הצלחתי להתקשר ולהזעיק עזרה. הוא פונה באמבולנס, ובנס נשאר בחיים. סנטימטרים אחדים מאחוריו ישנה בתנו התינוקת, שהייתה אז בת חמישה חודשים.
למוחרת הגעתי להגיש תלונה במשטרה. ביקשתי שיחקרו, שייקחו טביעות אצבע מהאבן, שיעיפו מבט ברכב מתוך הנחה שיחפשו אחר החשודים בניסיון לרצח, אבל השוטרת אפילו לא טרחה לגשת ולהסתכל על הרכב שהיה בחנייה.

ובתקשורת? חוץ מערוץ 7 ומבזקון בוויינט נרשמה התעלמות מוחלטת מהמאורע. לפני כשבוע פורסם שערבייה נהרגה מפגיעת אבנים, ועד לרגעים אלו לא ידוע מי אחראי למותה הטרגי, אך ישר שמענו שיש חקירה, שמחפשים חשודים. עוד לפני שהמשטרה הספיקה להוציא הודעה (כרגע יש צו איסור פרסום בעניין), כבר יצאו אנשי שמאל קיצוני ותקפו את ציבור המתיישבים.

בפרשת לך לך שאנחנו קוראים השבת מופיעה ההבטחה של הקב"ה ולפיה ארץ ישראל היא המקום שלנו. אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שאנחנו לא גרים פה כי נוח לנו או כי המקום יפה או מעצמת היי-טק או כי האו"ם מאשר או לא מאשר לנו; אנחנו גרים בארץ ישראל מכוחה של ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת".

כתבות נוספות באותה קטגוריה