מיומנה של מטפלת
ענת גופשטיין | מטפלת ומנחת הורים בארגון להב"ה
אהבה ללא תנאים
היא נערה מתוקה ורגשנית. מיוחדת אבל מבולבלת מאוד. היא עברה התבגרות סוערת מאוד. אולי היו מי שהרגישו שהיא עוברת משהו לא טוב, אבל הם לא הצליחו לעזור לה.היא התחילה להסתובב, לחפש את עצמה. היא התגלגלה לזולה של חצרוני, כמו הרבה נערים ונערות שקשה להם. נוער
נערה בסיכון
כך הגדירו אותה. היא לא הסתדרה עם הכללים של בית הספר, והדרך לרחוב הייתה קצרה. היא הייתה יושבת עם החבר'ה במרכז העיר, ומצבה הידרדר. ברחוב הכול מותר. יש אובדן שליטה ואובדן של שיקול דעת. יש לא מעט ניצול, תלות ופגיעה. אין מי שיעצור את
בחזרה לעמה ולמולדתה
היא גדלה כמוסלמית, בת יחידה, הקטנה באחים. היא הייתה ילדה טובה ושקטה, צייתנית מאוד, אך תמיד הייתה לה חשיבה עצמאית. כשהתבגרה הייתה קצת מרדנית, דבר שלא התאים לחברה הערבית. תמיד רצתה ללכת לעיר הגדולה, להסתובב ולהיות בין יהודים. היא ידעה עברית, היא אהבה והעריכה כל
חוזרים לשגרה
אנו חוזרים לשגרה אחרי חופשה ארוכה שבה התכנסנו בבית עם המשפחה המצומצמת בלי לצאת, בלי לעבוד. זו הייתה מנוחה ארוכה. היה אפשר לישון עד מאוחר, לא היה לאן למהר, לאן ללכת. השהות הארוכה בבית הייתה שעת מבחן של התמודדות עם אתגרים, עם היכולת שלנו
קונפליקט משפחתי
היא ניתקה את הקשר עם החבר שלה וביקשה שאעזור לה להתמודד עם הקשיים של הפרידה, ישבנו יחד והיא התחילה לספר.בהתחלה הקשר היה נראה כל כך טוב היא הרגישה עטופה כמו מלכה. הוא קנה אותה במילים, ובמחמאות, ובמתנות. בתחילה זה הפריע לה שהוא לא יהודי אבל עם
להיות טוב בלהרגיש
כבר כמה שנים עברו מאז יצאה מן התופת, ועדיין נשארו לה זיכרונות קשים. את ההתעללות הפיזית והנפשית ואלימות הקשה שחוותה בכפר היא אינה יכולה לשכוח. הפצע כואב מדי, הותיר בה רושם עז ותחושות קשות שמלוות אותה עד היום. היא סיפרה איך בעלה היה מכה אותה ומקלל
ציפיה לגאולה שלמה
פסח, חג החירות, נעשה השנה חג מורכב, שונה ולא מוכר. ליל הסדר הפך להסגר, מעצר בית ובידוד. נגיף קטן עצר עולם גדול.האיום של המגפה מלחיץ ומלווה בפחדים וחששות. השנה לא נחגוג עם המשפחה המורחבת לא עוד "כל דכפין ייתי ויכול". המתכונת מצומצמת, המציאות משתנה והכול
עברנו את פרעה
לפני שנים היא יצאה מהכפר. היא מגדלת את ילדיה בעיר הגדולה כאם יחידנית במסירות רבה, עובדת קשה כדי לפרנס בכבוד את ילדיה ומתמודדת עם קשיים מרובים בגבורה. משפחתה אינה בקשר איתה מאז התחתנה עם ערבי והתאסלמה. גם כשעזבה אותו ושבה ליהדות כעסה עליה המשפחה ולא
ילדה של אף אחד
"אני דואג לבת שלי. היא נעלמה לפני כמה חודשים. אני לא יודע אם הבת שלי חיה או מתה". היא יצאה מההוסטל לחופשה ומאז לא חזרה. התמונה שלה הופצה ברשתות החברתיות, והמשטרה ביקשה את עזרת הציבור למצוא אותה. נערה בסיכון גבוה, ילדה שמסכנת את עצמה. צו של
לצמוח מכשלון
כשהייתה בכיתה ו' נבחנה כל הכיתה לאולפנה, והיא הייתה היחידה מהכיתה שלה שלא התקבלה. היא הייתה תלמידה טובה וחברותית מאוד, ולא נראתה סיבה שלא לקבל אותה. ההורים הפגועים ניסו לדבר, להשפיע, אך לא היה עם מי לדבר. היא למדה באולפנה אחרת והייתה תלמידה מצטיינת. עשתה
לא מאמינים בי
"אף אחד לא מבין אותי. לא בבית, לא באולפנה, ולא החברות. הכול סוגר עליי. רק בעבודה הערבים כאן מתייחסים אליי כמו אל מלכה. אבל אל תדאגי, אני לא תמימה. אני יודעת מה הם רוצים. גם אם אני מורדת, עדיין יש לי קו אדום. השבוע הציע
לציון ברינה
היא עלתה לארץ כשהייתה נערה. לבד, ללא משפחתה. היא למדה בפנימייה והייתה עצמאית מאוד. אחרי השירות הלאומי החלה ללמוד במכללה. היא שכרה דירה עם חברות, ואחר הצוהריים עבדה.במקום העבודה היא הכירה אותו, ונוצר ביניהם קשר טוב. בהתחלה הפריע לה שהוא ערבי, אחר כך היא פשוט
מי יאמין לי
היא הגיעה אליי בוכה, מתחננת לעזרה, וכך סיפרה: "עבדתי בבית מלון, ושם נוצר קשר חברי עם אחד העובדים הערבים. הייתי עיוורת, לא ראיתי כלום. הייתי אחרי שנתיים של שירות לאומי, הרגשתי חופשייה. בלי מסגרת, בלי תמיכה. חסכתי כסף לפסיכומטרי ועבדתי הרבה. ניסיתי להצליח בעבודה, שיוסיפו
אני כאן בשבילך
“הבת של הודיה יוצאת עם ערבי" – זו הודעה שלא האמנתי שקראתי. לא העליתי בדעתי שזה יכול לקרות. הכרתי אותה והכרתי את המשפחה. לא יכול להיות. סירבתי להאמין. זו ילדה טובה ממשפחה טובה, למדה באולפנה מצוינת, בת טובה וערכית, הדריכה בסניף, הצהירה שהיא דתייה ועשתה שירות
בואו נדבר על זה
ענת גופשטיין, פסיכותרפיסטית ומנחת הורים "את נראית לי מוכרת", אמרה לי מישהי שפגשתי באירוע. "היא מלהב"ה", ענתה לה מישהי. "זו יד ה', אין מקרה בעולם. אני חייבת לדבר איתך". "אני כמה לילות לא ישנה. ביקשתי מה' שייתן לי סימן. הבן שלי, ילד צדיק, בחור ישיבה,
חורבן הבית
כל הורה שואף שילדיו ילכו בדרכיו ויאמצו את הערכים שנתן להם, אולם כל ילד בוחר את דרכו. בדרך כלל הדרך שלו קרובה לדרך של הוריו. הוא מסנן ולוקח את מה שמתאים לו והופך לאדם עצמאי. בגיל הבגרות הילד נפרד מהוריו כדי למצוא את עצמו, ותהליך
ואין לנו רשות להתייאש מהן
"הבן שלי חוגג בר מצווה, תוכלו לעזור לי לעשות לו חגיגה, לקנות לו תפילין?" "בעזרת ה' נשתדל. נעשה מה שאפשר".ההודעה הזאת ריגשה אותי בטירוף. זה לא סתם בר מצווה של כל ילד יהודי, זה ילד שלפני עשר שנים הוצאנו מהכפר עם אימו. היא הייתה בדירת
