בחודש אלול בשנה האחרונה לחייו נהג האדמו"ר ממונקאטש, רבי חיים אלעזר שפירא זצ"ל (בעזל ה'מנחת אלעזר'), לתקוע בשופר מדי יום לנכדו הקטן. בערב ראש השנה,

החמסין הקיצוני ששרר בשבת האחרונה מנע ממני לצעוד לכותל. הקצתי לפני עלות השחר ושמתי פעמיי לעבר הכותל. למרות השעה המוקדמת עמד האוויר מלכת והחום נדמה

אבל הטעם המוכר מכול למצווה מיוחדת זו קשור לרחמי האם על בניה: עצם הידיעה שהאם נוכחת כשבניה ניצודים איננה נסבלת. אם נשלח את האם, נמנע

כל מחנך מכיר את החוויה הבאה:יוצאים עם כל הכיתה ל’על האש’ או כל טיול אחר כאשר בסוף צריכים לאסוף את כל הזבל. בדרך כלל ברגעים

היא הייתה אצלנו בדירת החירום לפני שנים. ילדה מתוקה ורגישה. היה לנו חיבור מיוחד, אהבתי אותה. היא הייתה נערה מתבגרת מבולבלת ובעיקר תמימה, חסרת עמוד

הגרש”ז אויערבאך זצ”ל היה נוהג להביע פליאתו על שבחודש אלול נשאל שאלות רבות בהלכות המעשיות של ראש השנה ויום הכיפורים, כגון הלכות תקיעת שופר והלכות

שלום כיתה א’ – הולכים בטוח לבית הספרביום שלישי השבוע חזרו התלמידים לבתי הספר לשנת לימודים מאתגרת ומלאת חששות, ואליהם התווספו כ-150,000 תלמידי כיתות א’

אני לא יודע מאיפה בא לי הרעיון. באחד הימים שלפני חג הפסח אמרתי לילדים שלי, שהיו אז קטנים, הגדולה הייתה בת 5 והבן שאחריה היה

יוחאי בן אב"י רוזנבאום קצת עליך"נולדתי בכפר פינס והתחנכתי בכל המוסדות הנפלאים של הציונות הדתית (ממ"ד תחכמוני חדרה, מדרשיית נועם, ישיבת הגולן). אני מתגורר כבר