Page 4 - בדרך לבית
P. 4
"האם בכלל אפשר למנות מישהו להיות בכור אם לא נולד ראשון?"
מפורסמים מבחינה היסטורית. נוסף על כך יוסף גם נבחר להיות אחד האושפיזין שבחג הסוכות, לאחר האבות.
הברכה ליוסף נובעת מכוח הכישרון המיוחד שלו. ליוסף יש כוח מפותח מאוד של סידור מעשי-טכני, כפי שראינו בסידור כלכלת מצרים, וכן יש לו כוח של סידור רוחני, כפי שראינו, שידע לפתור חלומותיו וחלומות אחרים, וכן התגברות על יצרים.
לכן מובן שהבכורה מגיעה לו.
המעוניינים להרחיב בנושא יוכלו לקבל את חוברתנו 'המשמעות ההיסטורית של ברכת יעקב לבניו',  .hl@puah.org.il בכתובת
שאר נשיו כבכור. נדגיש שמשמעות הבכורה נחשבת במקורה כעין מנהיגות במשפחה.
דבר מעניין נאמר במדרש (בראשית רבה פה, יא) באשר ליוסף, ש'בכורת הממון' ניטלה מראובן וניתנה ליוסף, אבל לא 'בכורת היוחסין', מכיוון
שבמציאות ראובן נולד ראשון.
יש אומרים שהגדלות של הבכורה שקיבל יוסף היא שאביו נתן לו אותה בצורה סמויה (דהיינו שלא פירט לו בברכתו שהוא מעביר לו את הבכורה), וכאילו עשה אותו עוד אב, אב רביעי. המינוי בא לידי ביטוי בכך ששני בניו הם שבטים בפני עצמם – כמו אב. גם באשר לקברו, קברו וקבר רחל אימו הם קברים
חשבתי, אבל כנראה שלא...
כזכור, סיפרתי על הסוכריות הידועות שאני נותן בדרך כלל לאנשים 'שקופים' או כאשר אני רוצה להעיר למישהו ומעוניין שההערה תתקבל בהבנה; במקרה הזה סיפרתי על נהג שעקף בצורה מסוכנת ביותר, ואחרי שנפגשנו ברמזור האדום הגשתי לו סוכרייה וביקשתי ממנו שבפעם הבאה לפחות
יאותת.
השבוע ליוויתי ידיד לבדיקת אולטרסאונד, וכיוון שראיתי שהטכנאי הוא 'בן דוד', מייד עם בואי נתתי לו סוכרייה.
כאן אסביר משהו חשוב: בדרך כלל אני נותן את הסוכרייה רק אחרי שאני מקבל את השירות, לאות תודה. אך כאשר מדובר במי שאינו יהודי, יש בעיה הלכתית של איסור 'לא תחונם', דהיינו שאסור לתת מתנת חינם לגוי, ולכן אני נוהג לתת את הסוכרייה – במקרים אלו – לפני השירות, כדי שהדבר יהיה
מעין תמריץ, ולא מתנת חינם.
הטכנאי הגיב ואמר: "הרב, זה אתה שנתת לי את הסוכרייה ברמזור האדום? זה מאוד מאוד השפיע עליי...". כמובן, הדבר השפיע גם על מסירותו
בבדיקת האולטרסאונד.
בפרשתנו יעקב אבינו מברך את בניו קודם פטירתו. מלבד הברכות הוא עומד להוריש לבניו את הבכורה, את הכהונה ואת המלכות. האם בכלל אפשר למנות
מישהו להיות בכור אם לא נולד ראשון?
אצל יעקב אבינו ראובן הוא הבכור, אך מכיוון שהיו לו נשים מספר, אפשר להחשיב את פטר הרחם של
תמיד את שאריות הלחם ומקפידה שכל העצמות ילכו לחתולים וחלילה לא לפח, כי גם עצמות זה אוכל, וראיתי שהתלמידים בהלם, כי יצא להם לחזות מכלי
ראשון באוד מוצל מאש תהיתי מה יקרה בעוד עשר שנים, כשכבר לא יהיו כמעט ניצולים, ומחנך ישאל את הכיתה שלו: "עם יד על הלב, תרגישו לגמרי בנוח. כמה יום הקדיש הכללי באמת מעניין אתכם, אם בכלל?" ולא יהיה לו זקן חביב ניצול שואה שייכנס ויזדעזע למראה חתיכת לחם על הרצפה, וירים אותה ביד רועדת ויבקש מהם בעיניים דומעות: "אינגעלע, לא זורקים לחם בשום אופן! אנחנו, צריף שלם היינו יכולים לחיות יומיים מפרוסה כזו. אסור לזרוק לחם. לחם זה חיים". טיפים להורים יום השואה, יום הקדיש הכללי ועוד. נכון שגם במערכת החינוך משתדלים לגעת בעניין, ובכל זאת, רק אתם, ההורים, תקבעו עד כמה הילדים שלכם יהיו מחוברים  .לימים החשובים האלה
לא מעניין אותם. ואז הגיעה הפסקת אוכל, והזמנתי את סבא של אחד מהתלמידים שלי, ששרד את הגיהינום של אושוויץ ותיאמנו את הביקור שלו כבר לפני שבוע, להיכנס ולדבר עם הכיתה. התלמידים הסתכלו וראו לפניהם אדם מבוגר וחביב. הוא רק התיישב לידי בזמן שהם התחילו לאכול, אבל פתאום באמצע השיחה קפץ ממקומו כנשוך נחש והחל לפסוע לאט ובנחישות לסוף הכיתה, וכל הכיתה ואני מסתכלים עליו ולא מבינים מה הוא רוצה ומה נסגר. הוא התכופף לאט-לאט, הרים חתיכת לחם ופלט אנחה: "אינגעלע, לא זורקים לחם בשום אופן! אנחנו, צריף שלם היינו יכולים לחיות יומיים מפרוסה כזו. אסור לזרוק לחם. לחם זה חיים. אתם יודעים שראיתי איך שאימא שלי מתה לי בידיים בגלל רעב? כל מה שרציתי באותה תקופה במחנה הייתה להשיג רק לחם. לחם זה קודש!" עזרתי לו לקום. הוא רעד כולו, ואני, דמעות בעיניי, לא הייתי מסוגל להוציא הגה מהפה. נזכרתי בסבתא שלי עליה השלום, שהקפידה תמיד לאסוף את הלחם מהשולחן, ונזכרתי בסבתא נחמה שתחיה, שאוספת
עמדתי מול כיתה ו' ושאלתי אותם: "עם יד על הלב, תרגישו לגמרי בנוח. כמה יום הקדיש הכללי באמת מעניין אתכם, אם בכלל?" בהתחלה כמה ידיים מנומסות הונפו לאוויר. לאחר מכן שאלתי שוב: "אל תעשו לי טובה כי לא נעים לכם. אני רוצה כנות. עד כמה זה בכלל מעסיק אתכם? האם יצא לכם לחשוב במשך השנה על השואה? על ההשלכות שלה? על התוצאות? על מה היה קורה אילו אתם הייתם שם?" שתיקה מביכה השתררה בכיתה. כל אחד הסתכל על חברו, ואז תלמיד אחד הצביע ואמר:” וואלה, המחנך, בשיא הכנות, הוא לא מדבר אליי בכלל. לא מעניין אותי. אני יודע שהוא קיים, אבל מה לי וליום הקדיש הכללי? נולדתי במדינה הזאת, וכל המציאות הזאת מרגישה כמו איזה פרק מהארי פוטר". “או-קיי, תודה. מי עוד מרגיש ככה?" יער של ידיים הונף באוויר. אני, מחנך בישראל, עומד בשנת תשע"ט מול תלמידי כיתה ו' שמתוודים ואומרים לי בכנות שהיום הזה פשוט
מתי לתת את הסוכרייה?
יורה דעה | הרב מנחם בורשטין ראש מכון פוע"ה
חשבתם שהסיפור משבוע שעבר הסתיים? גם אני
תובנות בעקבות יום הקדיש הכללי
קפה הפוך וחינוך - סיפורים מהכיתה בטעם מלוח מתוק אבינעם הרש - מחנך
4|


































































































   2   3   4   5   6