להיות מאוזן

בלית ברירה המשכתי את ההרצאה כשגולה גדולה נמצאת לי בקצה הגרון. בסיום ההרצאה סיימתי בכמה מילות סיכום, קיפלתי את הציוד שלי והתחלתי ללכת במהירות לכיוון רכבי. בדרך לרכב ניגשו אלי מנהל בית הספר וכמה מורים ואמרו לי: “ההרצאה שלך הייתה מצוינת, אל תתרגש מהמורה הזה שצעק, יש לו בעיות קשות בבית וכנראה בגללם הוא התפרץ עליך”.
אמרתי להם: “חשוב שלא נתבלבל, אתם יצר הרע והוא השליח של בורא עולם”.
נכנסתי לרכבי ופרצתי בבכי. לאחר כמה דקות התחלתי גם לצחוק ובעיקר לא כל כך ידעתי איך ומה אני עושה עם המסר שבורא עולם שלח לי בצורה כל כך ברורה, חדה וכואבת. במשך הנסיעה הארוכה הביתה, הבנתי שאני צריך לעבוד באופן רציני ויסודי על הגאווה והכבוד שלי. קיבלתי על עצמי מאותו רגע להרצות בענווה.
וכך אכן קרה, המשכתי להרצות באותו החודש לא מעט הרצאות ואת כולם עשיתי בענווה מוגזמת, אפשר לומר אפילו בשפלות. הרצאתי למאות מורות במכללה למורות, בסוף ההרצאה ניגשו אלי כמה מורות להודות לי על ההרצאה ואני קיפלתי את הדברים שלי וממש ברחתי מהמקום.
לאחר חודש מאותו אירוע בצפון הוזמנתי להרצות בישוב בדרום הארץ. להרצאה הגיעו בעיקר אנשים מבוגרים, ובחורה אחת בקפוצ’ון על הראש שישבה בקצה האולם, ולכאורה ההרצאה ממש לא עניינה אותה.
כשסיימתי את ההרצאה ניגשה אלי הבחורה בקפוצ’ון ושאלה: “אני יכולה ללוות אותך לרכב?”
עניתי: “בשמחה”.
תוך כדי ההליכה לכיוון הרכב היא סיפרה לי: “עברתי חיים מאוד קשים שכללו פגיעות קשות ושימוש בסמים מסוגים שונים, קלים וקשים”. ואז הוסיפה ואמרה: “רציתי להגיד לך שנגעת בי בלב בהרצאה שלך, ממש הפכת אותי, רציתי להגיד לך תודה רבה”.
“ אני יכולה גם לתת לך ביקורת בונה?”
עניתי לה: “בוודאי”
ואז אמרה בחצי צעקה: “מה זו הענווה הזאת? מה זו השפלות הזאת? יש לך משהו להגיד לעולם, תגיד אותו בצורה ברורה, בבטחון עם הפנים כלפי מעלה”.
עניתי: “תודה רבה על הביקורת, החשובה” ונכנסתי לרכב.
במהלך הנסיעה חשבתי לעצמי שגם היא היתה שליחה של בורא עולם, כמו המורה בצפון הארץ. אני צריך להקשיב לשני השליחים שנשלחו אלי ולהיות מאוזן בחיים לא בגאווה וגם לא בשפלות.