שום דבר לא עוצר אותנו

אורי שכטר, מנהל אגף שורשים בארגון רבני צהר ופעיל חברתי.

כשרוצים לעשות טוב, שוב דבר בעולם לא עוצר אותך, גם לא הש”ג של השייטת

המבוגרים שביננו בוודאי זוכרים את המרמרה: בשנת 2010 החליטו ארגונים שונים לשבור את המצור שהטילה מדינת ישראל על רצועת עזה, באמצעות משט של 6 אוניות שיגיעו מטורקיה לרצועת עזה. קברניטי המדינה והצבא הטילו על לוחמי השייטת לעצור את המשט. הם הורדו ממסוקים לאונייה שנקראה “מרמרה” ובידם רובי צבע, מכיוון שהערכה הייתה שעל האונייה פעילי שלום. בתכל’ס חיכו ללוחמים מחבלים מטורקיה ובידם סכינים, גרזינים ומוטות ברזל. כל לוחם שירד לאוניה מהמסוק נפגע קשות. ארבעה לוחמים נחטפו לבטן האונייה למשך כשעה ואף אחד לא ידע מה קורה איתם. בסופו של דבר לוחמי השייטת המובחרים שלנו הצליחו להפוך את הקערה על פיה ולהשתלט על האוניה.


רבים מאיתנו באותו לילה הרגישו מתוסכלים וכואבים על לוחמינו היקרים. בבוקר שלמחרת האירוע אמרתי לעצמי כמו רבים אחרים: “מה מרגישים עכשיו לוחמי השייטת? חייבים לצאת, לעודד אותם ולחזקם”. שלחנו הודעות לתושבי גוש עציון, אפרת והאזור שבו אנחנו גרים ובו כתבנו שאחרי הצהרים אנו נוסעים לשמח ולחזק את לוחמי השייטת ומי שמעוניין להכין חבילה שיביא אותה לביתנו. כמו כן, ביקשנו שיכתבו מכתבים ללוחמים ואם אפשר ילדים עד כיתה ג’.
למה ילדים עד כיתה ג’?
כי זה הגיל שבו הדברים נכתבים מהלב ובתמימות ללא הפרעות חיצוניות. אני לא אשכח את המכתב שקיבלתי כשהייתי סמג”ד במבצע “חומת מגן” מילד בכיתה ב’, וכך הוא כתב: “לחייל האמיץ. שתמות בעד ארצנו – יובל מהרצליה”. פשוט, תמים ומתוק.
בשעות הצהרים נאספו בביתנו כ200 חבילות. העמסנו את החבילות, אספתי את ברק אורונובסקי בעלה של אחייניתי ונסענו יחד לכיוון הבסיס של השייטת. הגענו לבסיס בסביבות השעה ארבע אחרי הצהרים. הש”ג יצא לכיוון הרכב שלנו ושאל מה אנחנו רוצים?
עניתי לו שיגיד למש”ט (למפקד השייטת) שהבאנו חבילות ומכתבים ללוחמים. הש”ג הסתכל עלי במבט של “החבר’ה האלו שתו משהו חזק, אם הם חושבים שהם יכנסו לבסיס”. הש”ג נכנס לעמדה שלו, התקשר בטלפון. לאחר כמה דקות יצא אלינו ואמר בפרצוף מופתע מאוד: “המש”ט אמר שתכנסו”.
נכנסנו לבסיס וכל הזמן שאלנו את כל מי שפגשנו היכן משתכנים הלוחמים. הגענו לחדרי הלוחמים, עלינו עם הרכב על המדרכה שליד החדרים. מכל החדרים יצאו הלוחמים שרק אתמול השתתפו בקרב על המרמרה. הלוחמים היו בלי חולצות, מלאי שרירים ולחלקם היו עדיין תחבושות על הגוף, מהקרב שחוו אתמול בלילה. אחד הלוחמים (או שהוא היה קצין אין לי מושג) שהיו לו הרבה תחבושות על גופו צעק לנו מאחד החדרים “למה אתה עולים על המדרכה?”.
ענינו לו: “הבאנו לכם חבילות ומכתבים מילדים קטנים לחזק אתכם”. הלוחמים התחילו לנוע לכיוונו. הלוחם שצעק הגיע ראשון לרכב, לקח את אחת החבילות ושפך את תכולתה על מכסה המנוע של הרכב. הוציא את המכתב המקופל שהילד כתב, קרא בו בעיון, הסתכל עלי בעיניים דומעות ואמר: “אח שלי, חושבים עלינו שם מאחורה?” עניתי לו: “מה קרה לך, כולם חושבים עליכם, כל הדרך ראינו שלטים ‘כולנו עם השייטת’, כל עם ישראל חושב עליכם ומחבק אתכם, אנחנו רק הנציגים שלהם”.
בהמשך הגיע מפקד השייטת וישבנו יחד עם הלוחמים, כולם שאלו את אותה שאלה ‘האם עם ישראל איתם?’, כי הם כבר התבלבלו ממה שהם ראו בערוצי הטלוויזיה.
לכולם נתתי את אותה התשובה כל עם ישראל אתכם מחבק ואוהב אתכם.
אני למדתי מהסיפור הזה כמה דברים :
א. שבהשקעה קטנה, (החבילה של הילדים שלי עלתה 18 ₪) . אתה יכול להשפיע ברמה הלאומית.  
ב. כשרוצים לעשות טוב, שוב דבר בעולם לא עוצר אותך, גם לא הש”ג של השייטת.

כתבות קודמות

דיוק

אורי שכטר, מנהל אגף שורשים בארגון רבני צהר ופעיל חברתי. קודם כל תודה לבורא עולם

קרא עוד »

שמץ מינהו

אורי שכטר, מנהל אגף שורשים בארגון רבני צהר ופעיל חברתי. הסתכלתי על הבחור ושאלתי אותו:

קרא עוד »

כל נדרי

אורי שכטר, מנהל אגף שורשים בארגון רבני צהר ופעיל חברתי. עמדתי למעלה והתפללתי לבורא עולם:

קרא עוד »

רק צינור

אורי שכטר, מנהל אגף שורשים בארגון רבני צהר ופעיל חברתי.  יש בורא לעולם, והוא הברז.

קרא עוד »

אורי שכטר

אורי שכטר, מנהל אגף שורשים בארגון רבני צהר ופעיל חברתי. פרשת ניצבים פותחת במילים “אַתֶּם

קרא עוד »