צהלי קולך בת גלים » גילוי דעת

ליאת לב שוקרון | תמונות בכתבה: מיכל גלעדי ואיציק בירן

רגע לפני שתדליק משואה על במת יום העצמאות בהר הרצל לעיני מדינה שלמה, ישבנו עם בת גלים שער לשיחה על ההתמודדות עם האובדן הכבד ומפעל ההנצחה המרגש שהקימה לזכר בנה. ראיון עם עוצמות שטרם הכרנו.

את יריית הפתיחה של מבצע צוק איתן בשנת 2014 קשה מאוד לשכוח. חטיפת שלושת הנערים, גיל-עד, אייל ונפתלי, ורציחתם הותירו בעם ישראל כאב גדול והתפקדות גדולה להירתם למען האחדות. כמעט חמש שנים אחר כך שלוש האימהות השכולות ומלאות העוצמה זוכות להדליק משואה ביום העצמאות ה-71 למדינת ישראל על שהפכו את השכול לגורם מאחד, יזמו את יום האחדות למדינת ישראל והן משאירות אחריהן שובל של כוח ואמונה.
"שלא אחד עמד עלינו לכלותינו והקב"ה מצלינו מידם", קראנו בהגדה בליל הסדר שרק עכשיו חלף עבר לו, ופנינו לבאות, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ואיתו יחד ליום העצמאות ה-71 למדינת ישראל. הקשר בין השכול לתקומה לא ניתק בעם היהודי לדורותיו; מתוך הקושי מוצאים את היכולת לצמוח ולהתגבר, באמונה ובליווי צמוד של הקב"ה.
בת גלים, אימו של גיל-עד, היא אישה גיבורה מלאת עוצמה. בכל מהלך חיפוש הבנים הפגינה איפוק ואמונה, ועתה היא מדברת על ההתמודדות היום-יומית.

"יש הרבה רגעי קושי, כאב, החמצה, אבל יש גם הרבה רגעי שמחה. יש לגיל-עד עוד חמש אחיות שעושות לנו נחת ושמחה, ב"ה חיתנו בת וזכינו לנכדה מקסימה, ויש ימים מלאים, שמחים וטובים. קל יותר להבין את זה דרך המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. ברמה האישית יש לנו הרבה מעברים כאלה, באותו יום מלוויה לחתונה או בעיסוק בזיכרון ובהנצחה, ומייד אחר כך בעיסוק אופטימי מלא שמחה".

איך מוצאים כוחות בשכול?

"אני כל הזמן אומרת שהכינרת התמלאה לא רק מהגשמים אלא גם מהדמעות שלנו. יש הרבה רגעים של כאב וגעגוע לבן, לילד, לשמחת החיים שלו, למקום שלו בבית, תהייה עד כמה הוא יכול להיות משמעותי פה לאחיות שלו. אני נותנת למחשבות האלה מקום כשהן צפות ומגיעות, אבל מאוד משתדלת שלא רק הן ינהלו את החיים. זה האתגר. מותר להתפרק, וצריך גם לאסוף את עצמנו לצורך עשייה, להסתכל על מחצית הכוס המלאה ולהמשיך לחיות, לבחור בחיים.

"יש הרבה רגעי קושי, כאב, החמצה, אבל יש גם הרבה רגעי שמחה. יש לגיל-עד עוד חמש אחיות שעושות לנו נחת ושמחה, ב"ה חיתנו בת וזכינו לנכדה מקסימה, ויש ימים מלאים, שמחים וטובים. קל יותר להבין את זה דרך המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. ברמה האישית יש לנו הרבה מעברים כאלה, באותו יום מלוויה לחתונה או בעיסוק בזיכרון ובהנצחה, ומייד אחר כך בעיסוק אופטימי מלא שמחה".
איך את חווה את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות?
"כמו הרבה אזרחים תמיד התחברתי למעבר הזה, הוא נראה לי מאוד הגיוני ומתבקש, וכנערה הרגשתי שהוא נורא נכון. כשקרה מה שקרה עם גיל-עד הייתי בלחץ מיום העצמאות הראשון, עכשיו נראה איך מתמודדים עם זה, אם המעבר אפשרי ועדיין מרגיש לי נכון."
"היום אני מתחברת לזה יותר מהמקום הרגשי ולא מהשכל וההיגיון. יום הזיכרון הוא יום לא פשוט, ואנחנו מאפשרים הרבה מקום לעצב, לזיכרון, לאובדן. ואז יום העצמאות נותן איזו משמעות לאובדן הזה, נותן יכולת להכיל את הכאב, כי לכאורה יש בשביל מה. יש אופטימיות בסוף שנותנת כוח, ואני מוצאת את עצמי מאוד מתחזקת מהחיבור הזה".

החיפוש אחר משמעות אינו מרפה, אלא תופס נפח רב יותר: "יש כאן זיכרון עם משמעות. השנה אני מעריכה שזה יהיה עוצמתי בהרבה בשל הזכות להדליק משואה. השנה זה הופך להיות עוד יותר לאומי, עוד יותר ציוני. זה מבטא את הרוח היהודית הישראלית, ואני מקבלת מזה כוחות.

עם שיש לו כזאת רוח של דאגה, של אכפתיות, של התייצבות בשביל האחר כשהוא צריך, לנסות לתת תחושה שאף אחד לא לבד בעולם שלנו, לא רואים את זה במקומות אחרים. זה מאוד מאפיין את העם שלנו. אנחנו קוראים לזה אחדות, אבל אחדות היא מילה מאוד רחבה. אם מישהו צריך אותי, אני שם בשבילו. זה נושא הדלקת המשואות השנה, ואני מאוד מתחברת".

מה התחושה לקראת הדלקת המשואה בהר הרצל?
עיניה בורקות בהתרגשות כשהיא משתפת: "ההתרגשות גדולה. אנחנו קצת מופתעים, קצת מתרגשים, זה מאוד מעורבב, הכאב וההתרגשות. אני חושבת שהערבוב הזה הוא שמתאר את החיים שלנו מהאובדן של גיל-עד. מורכבות של מעבר מכאב לשמחה כל הזמן, יש לי הרבה מעברים שאני צריכה להכיל, גם צחוק וגם בכי, מעין מעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות".
איך חיים עם הערבוב הזה?
"זו שגרת חיים שלמדתי לחיות בה. היא לא קלה, אבל היא מלמדת אותנו הרבה דברים על עצמנו. לכאורה אי אפשר להיות גם שמח וגם עצוב, קשה לתפוס שחושבים גם על עבר וגם על העתיד בו זמנית. זה נראה לנו לא הגיוני, אלו דברים שנראה לנו הופכיים."
"הרב קוק מדבר על 'אחדות ההפכים': כמו שבטבע יש היפוך שמשלים, גם בתכונות של עם ישראל חלק מהמהות שלו היא לחיות את ההפכים שלו. זו בעצם השלמות, לא רק תכונות שלמות אלא לפעמים עצם זה שהן משלימות.
"כשאנחנו פוגשים אנשים שחושבים אחרת וחיים אחרת המציאות היא שאנחנו משלימים זה את זה, וזה אידיאל. ברגע שנקלענו למציאות הזו אנחנו מנסים לחיות אותה בצורה המיטבית, ליצור בעצמנו את החיבור המשלים בין הכאב והחוסר לבניין ולתקומה".
רציחת שלושת הנערים טבעה לכולנו חותם בלב, ויוזמת יום האחדות שיזמו משפחותיהם ממחישה את התהליך מהאבל והחורבן לבניין ותקומה.

הגורל המשותף גרם לשיתוף פעולה בין המשפחות ולמיזם יום האחדות?
"אנחנו משתדלים לנתב את הכאב לעשייה, ויש לנו מיזם משותף של שלוש המשפחות יחד. ראש עיריית ירושלים לשעבר ניר ברקת הגיע אלינו בשבעה והציע לנו שניתן פרס ירושלים לאחדות ישראל, ולאט-לאט התגבש סביב הפרס הזה והעשייה שלו יום האחדות. השנה נציין אותו בפעם החמישית בב' בסיוון (5 ביוני). זה יום שיש בו הרבה פעילויות גיבוש ומעגלי שיח.
"המון חברות וגופים חוברים אלינו ומשתפים פעולה, משתדלים להביא לקדמת הבמה

את שיח האחדות. העם שלנו נורא פלורליסטי ומגוון, ולא צריך להיבהל מהשונות. השונות היא דווקא מי שאנחנו, היא הייחודיות שלנו. יום האחדות בא לשים בחזית את הייחוד שלנו. יש לנו הרבה מאוד מכנים משותפים, וצריך לזכור שאנחנו עם אחד, זה לצד זה ולמען זה".
נוסף על המיזם המשותף יש הרבה עשייה פרטית של כל משפחה בפני עצמה.
מהו המיזם החדש של משפחת שער?
"אחד המיזמים החדשים הוא עמותת Sonshine, להאיר את אור הבנים בעולם. המיזם, בשיתוף הסוכנות היהודית וקרן היסוד, עוסק בחיבור היהודים בארץ ליהודי התפוצות, לחיזוק האופטימיות של עם ישראל.
כשחיפשנו את הבנים חווינו אופטימיות, הכלה, הקשבה וחיזוק כשעם ישראל סבב אותנו וחיבק אותנו, ולא תמיד מרגישים את זה. הרבה פעמים הרוח הנושבת פסימית ושלילית. אנחנו חווינו את החיבוק ממקום שלילי, ועכשיו הרצון הוא לחוות אותו ממקום חיובי. אפשר להביא הרבה עין טובה."
"המיזם עוסק עכשיו בהעלאת רעיונות מכל העולם על עשייה שתחזק את האופטימיות בעם ישראל. קיבלנו יותר מ-700 רעיונות מ-22 מדינות, וזה מדהים מבחינת ההיקף. זה אומר שאכפת להמון אנשים מיהודי התפוצות. השותפים במגוון גילים, בני 11 עד 71, מכל מיני ארצות. לא רק מארצות הברית אלא מאירופה, רוסיה, אזרבייג'ן טורקייה ועוד. מרגש לראות את הפעילות המשותפת.
"כל הרעיונות שעלו ייבחנו בוועדה מייעצת שמורכבת מרשימה מגוונת של אישי ציבור, חלקם מוכרים וחלקם פחות, ותפקידה לצמצם את כלל הרעיונות לשלושה נבחרים. מתוכם אחד יזכה לתקצוב ויצא לפועל. בעז"ה בעוד כחודש תיפתח הצבעה אינטרנטית בכל רחבי העולם, וכולם יוכלו להצביע ולהשתתף בבחירת הרעיון הטוב ביותר לחיזוק הקשר בין יהודי התפוצות לעם ישראל.
"אחד המיזמים שיצאו לפועל היה מיזם משלוחי מנות בפורים: בשיתוף עם סניף רשת סטימצקי בשדה התעופה ארזנו 2,500 משלוחים ל-80 מדינות וחילקנו אותם ליהודים שעולים על מטוס, לא משנה לאיזו מדינה. תפקידם היה לתת את המשלוח מנות ליהודי הראשון שיפגשו בתפוצות.
"יש עוד מיזם, 'מתוק בלב', ביום ההולדת של גיל-עד בחודש טבת: אופים דברים מתוקים ונותנים לאנשים שאנחנו לא מכירים. כל אחד יכול להיות שותף בכל פעם במיזם הקרוב".

את העשייה החלה בת גלים בצעד ראשון פרטי כשכתבה ספר, 'מה ילד יום'. הספר, שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות, נכתב בשנה הראשונה של השכול, ושלא כספרי זיכרון אחרים אינו מתאר את הקושי, למרות הסיפור הכואב, אלא את ההתמודדות עם האתגר בראייה אופטימית ומחיה.
קריאה בספר מביאה להתבוננות פנימית עם כל אתגר שמזדמן לאורך החיים, מקטן ועד גדול, ולמציאת כוחות פנימיים. בת גלים משתפת בצניעות: "יונה גודמן אמר לי: 'השארתי את הספר לתשעה באב, וכשהתחלתי לקרוא אותו הבנתי שעשיתי טעות. יש בספר הזה משהו אופטימי וחיובי, הוא מונגש לכל אחד מתוך המקום הפנימי וההתמודדות האישית'".
המסר המרכזי שחשוב לבת גלים להעביר הוא שגיל-עד הכיר בכישרונותיו בענווה: "זה בא לידי ביטוי ביכולת להכיר את היכולות והכישרונות של כל אחד, ובייחוד של העם שלנו להיות שמחים ולומר בקול שעם ישראל הוא עם אכפתי ועוזר לסובבים, ויהודים בכל רחבי העולם חשובים לנו, לא רק בארץ. הביחד הוא מה שמחזק.
"גיל-עד היה טוב במחשבים, וידע להתנדב בענווה, להגיד בזה אני טוב, אני יכול לעזור, בלי להתבייש ובלי להתחבא מאחורי זה. בעיניי זה מסר חשוב לכל אחד ולכל עם ישראל ביחד. האחדות הזו היא הייחודיות שלנו, ומותר לנו לבטא אותה ולשמוח בה".