אמא, החייל חייך אלי

אריאל פייגלין

אמצע בני ברק, אני על מדים. ונשק. בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות. פייר, קצת פחדתי. תמיד מלחיץ להיות החריג בנוף, במיוחד שכבר שמעתי לא מעט סיפורים על חרדים שתקפו חייל. כן, אני יודע שזה ממש לא המיינסטרים החרדי, אבל בטירונות זה קרה לחייל מהמחלקה המקבילה כשהלך במאה שערים. סיפור אמיתי.

זה היה לפני שנתיים בדיוק, ואני הייתי צריך להגיע מהבסיס של הפלוגה שלי בזיקים על גבול עזה לטקס יום העצמאות של אוגדה 36 שנערך בכפר תבור. כל הבאסה. מוביט הניח שתי אופציות על השולחן. "תשמע", הוא אמר, "אתה יכול לנסוע בדרך הרגילה ולהחליף שלושה אוטובוסים, שתי רכבות וחמור, או", וכאן רכן לעברי ולחש כממתיק סוד, "שאני יכול להציע לך דרך אחרת, שבה תצטרך להחליף רק אוטובוס אחד".

"איפה הקאץ'?" שאלתי, הרי לא עשו אותי באצבע. "החילוף הוא באיזה רחוב צדדי ולא בתחנה מרכזית" השיב המוביט. "נו, ו?" הוספתי להקשות באותה יכולת ניסוח ידועה שלי. "הרחוב צדדי הזה?" הסמיק המוביט, "הוא בבני ברק".

עכשיו הכול מובן. כל מי שמכיר קצת את התחבורה הציבורית בישראל יודע שיש קווי אוטובוס רגילים ויש 'קווי חרדים', שזה קצת כמו הרשת האפלה (darknet) באינטרנט, לאף אחד לא ברור בדיוק איך הם עובדים, אבל הם זולים באופן חשוד ומשרתים את המטרות שלך, אז אתה פשוט זורם, וככה מצאתי את עצמי על אוטובוס לבני ברק.

מה אני אגיד לכם? את כמויות האהבה שקיבלתי שם לא קיבלתי בשום מקום אחר בארץ. כן, מה ששמעתם. לכל מקום שהלכתי שם, והייתה חצי שעה המתנה אז יצא שהסתובבתי קצת, קיבלתי טפיחות על השכם ואמירות תודה. מה שכן, זה באופן בולט היה מהזקנים, ומהזקנים בלבד.

אחד הזקנים החרדים שפגשתי התמוגג מלפגוש גולנצ'יק, ואז אמר לי משפט שאני כנראה לא אשכח בחיים. "עזוב אותם", אמר והצביע על הצעירים שמסביב, "הם בחיים לא יבינו מה זה גולני. אני זוכר שבמלחמת…" וכאן הוא כבר הפליג בזיכרונות, אבל אני, אני פתאום הבנתי משהו. בשנייה אחת הכתה בי התובנה שכל הפילוג הזה הוא עניין של זיכרון ואסוציאציות.

כשהזקנים שפגשתי בבני ברק ראו מדים וחשבו על צה"ל הם לא יכלו שלא לזכור שמדובר במי שמנע מצבאות ערב לשחוט אותם. כשהצעירים שם רואים מדים וחושבים על צה"ל, ובכן, הם לא נזכרים בכלום. ההיכרות היחידה שלהם עם צה"ל היא מהתקשורת החרדית. הסכנה הקיומית ששררה בעבר בארץ הייתה הגורם המלכד, אחדות הגורל, ואילו המצב הביטחוני שהשתפר מאז הוא בעקיפין שיוצר את הפילוג בעם. "וישמן ישורון ויבעט". מה שעובד נגד הקדוש ברוך הוא עובד גם נגד צה"ל והמדינה.

אבל מצד שני, ככה חשבתי לעצמי, אני פעלתי בדיוק אותו דבר. הסיבה שפחדתי היא בדיוק אותה סיבה שהם שונאים את צה"ל – כולנו ניזונים מתקשורת. כל אחד והתקשורת שלו, כל תקשורת והאג'נדה שלה. ואולי אם נתנתק קצת מהתקשורת ובאמת ננסה להכיר, אולי ככה נפסיק לפחד. אולי ככה נפסיק לשנוא.

עמוס בתובנה הזאת פניתי לחזור לתחנה כשמרחוק ראיתי חייל. הוא היה על מדים. באמצע בני ברק. בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות. וכן, היה לו מבט מפוחד בעיניים ופרצוף של מה לעזאזל אני עושה כאן?

ניגשתי אליו, טפחתי לו על השכם ואמרתי בנונשלנט "מוביט, אה?" הוא קפץ בהפתעה אך נרגע למראה המדים המוכרים. "מוביט", הוא מלמל לעברי.

***

נזכרתי בסיפור הזה עכשיו גם בגלל התאריך, כמובן, בכל זאת שנתיים עגול, אבל גם בגלל העובדה שבני ברק עלתה לכותרות לא מעט בזמן האחרון. אין ספק שהקורונה היא משבר בריאותי וכלכלי שטלטל ועדיין מטלטל את כל המדינה, אבל אני חושב שאת אחת ההשלכות המרכזיות ביותר שלו נראה דווקא אצל אחינו החרדים.

על הסדקים בהנהגה החרדית כבר כתבו חכמים ממני, אני רוצה לדבר על דברים שאני קצת יותר מבין בהם, דברים שחוויתי על בשרי. כשהלכתי ברחוב בבני בברק במדים יכולתי ממש לראות בעיניים של הסובבים אותי מה אני מייצג בעבורם. יש מי שבשבילם הייתי מלחמת ששת הימים ומבצע אנטבה, ויש מי שבשבילם הייתי לשכת גיוס, הפגנות בירושלים וצו ראשון.

מגפה עולמית היא לא מצב אידיאלי, חיילים ברחוב הם לא מצב אידיאלי, התפרצות מוגברת בערים חרדיות היא לא מצב אידיאלי. שום דבר ממה שקרה בתקופה האחרונה לא אידיאלי, אני לא בא לעשות פה אידיאליזציה למוות, ממש לא. אבל זה כבר קרה וזה מצב נתון, אז אפשר לנסות לחפש גם נקודת אור בדבר הזה. נקודת האור הזו בעיניי היא זיכרונות ילדות שמתעצבים ברגעים אלו ממש.

כל מי שגדל ביישוב כלשהו ביהודה ושומרון, מעבר לקו הירוק למניינם, יודע בוודאי על מה אני מדבר. השי"ן-גימ"ל בכניסה ליישוב, להזמין חיילים לארוחת שבת או סתם להשוויץ לחבר'ה שאתה מבין בכומתות ותגים. מעבר לכל הממלכתיות והאידיאלים של הציונות הדתית, לרבים מאיתנו צה"ל היה חלק בלתי נפרד מהחיים. אפילו אם רק מדי פעם, בביקור אצל סבתא או הדודים.

ילדים רבים מבני ברק ראו בימים אלו חייל צה"ל בפעם הראשונה בחייהם, ולא סתם חייל צה"ל, חייל שבא לעזור להם בהתמודדות עם המגפה. חייל שמחלק אוכל, שמחייך. הם עוד ילדים קטנים, הם לא ממש יודעים מה זה צה"ל, מה זו מגפה, אבל אני מאמין, ותקראו לי נאיבי, שהתמונה הזאת של החייל, החיוך הזה, ילוו אותם הלאה הרבה אחרי שהקורונה תהפוך לזיכרון.

שנתה השבעים ושתיים של מדינת ישראל תיכנס לספרי ההיסטוריה כשנה שבה התפרצה הקורונה. האם ייכתב בהם גם על תהליכי עומק בחברה הישראלית שהתחילו באותה שנה? ימים יגידו.

כתבות נוספות של אריאל פייגלין

לקידושי אישה

אריאל פייגלין לא משנה אם זה משחק ‘מלחמה’, ‘יניב’ או ‘אסול’, לא משנה כמה גבוהים הקלפים שמונחים על השולחן, הג’וקר יכריע את המשחק. גם בעולם

קרא עוד »

חוק שימור הסבתא

אריאל פייגלין  בזמן שכולכם מתעסקים בזוטות כמו חג השבועות, ממשלה מנופחת ותוכנית יציאה מהקורונה, שאלה אחת באמת מאיימת לערער את אושיות עולמנו, ואני מתכוון כמובן

קרא עוד »

פונקציית החברות

אריאל פייגלין כולם מדברים על תכנית יציאה, אף אחד לא מדבר על תכנית חזרה. חזרה אל המוכר, אל הבטוח, אל ה’קומפורט-זון’ (איזור הנוחות). התרגלנו לחיים

קרא עוד »

למי מצלצל הפעמון

אריאל פייגלין הנפטר הראשון מקורונה מת ביום שישי, כ"ד באדר. לנפטר הראשון מקורונה היו שם ותמונה וסיפור. אתם מבינים? הנפטר הראשון מקורונה היה כותרת, היה

קרא עוד »

אמא, החייל חייך אלי

אריאל פייגלין אמצע בני ברק, אני על מדים. ונשק. בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות. פייר, קצת פחדתי. תמיד מלחיץ להיות החריג בנוף, במיוחד שכבר

קרא עוד »