כי עוד אאמין באדם

אריאל פייגלין

במלחמת העולם השנייה נהרגו כ-66 מיליון בני אדם, רובם המוחלט אזרחים. לא מגפה הרגה אותם, לא רעב ולא יד השטן. אנחנו הרגנו אותם. קין הורג את הבל, הצלבנים את המוסלמים, ארצות הצפון את ארצות הדרום. בני אדם הורגים בני אדם, כך זה משחר ההיסטוריה. קורבן שלא התקבל, דת, עבדות. לא משנה הסיבה. בני אדם הורגים בני אדם.

לרוצח הגדול ביותר בהיסטוריה קוראים ה'נסיבות', ומספר החללים שהוא גבה אין-סופי. לא כי הוא גדול, והוא גדול, אלא כי הוא עדיין לא נגמר. למעשה, הוא לעולם לא ייגמר. מה גרם לחייל x לירות בחייל y? העובדה שהוא נולד בכפר בצד הזה של הגבול, והוא נולד בכפר בצידו השני. שמצבה של ארצם או גחמה של המנהיג אילצו אותם לצאת לקרב. שנסיבות החיים העמידו אותם זה מול זה עם רובה ביד. ואם הם היו נולדים באותו הכפר, גם אז הם היו מגיעים למצב הזה? 

ואם הקיסר לא היה מכריז על מלחמה, גם אז מפגש ביניהם היה נגמר בחולצה ספוגה בדם? כנראה שלא. אבל עם 'אם' לא הולכים למכולת. עם 'אם' הולכים לבית קברות.

אחד הסרטים המדוברים של השנה החולפת היה 'הג'וקר', וכבר מהקרנת הבכורה הוא התקבל בתגובות מעורבות. אין עוררין שמדובר במשחק מעולה, והשחקן הראשי, חואקין פיניקס, אף זכה עליו באוסקר, ובצדק. הטענות הן על המסר, על האלימות הברוטלית שכמו מעודדת את הצופים לאלימות, על ה'רישיון להרוג'. טענות אלו אולי נשמעות קצת מוגזמות כשנזכרים שבסך הכול מדובר בסרט, אבל הזהירות שלהם מובנת. זהירות עוד לא הרגה אף אחד, גבר בתחפושת של ג'וקר דווקא כן.

צפייה בסרט תגלה לנו כי ארתור פלק הוא לא נבל קלסי, אפילו ממש לא, למעשה הוא דמות די מעוררת רחמים לאורך כל הסרט. אז איך הוא הגיע לדמות הנבל הנורא המוכר לנו מ'באטמן', אתם שואלים? ובכן, גבירותי ורבותיי, התשובה פשוטה. הוא בסך הכול קורבן. מה זאת אומרת? של מי הוא קורבן? של ה'נסיבות' כמובן.

קחו לדוגמה את הרפובליקה של ויימאר. הם לא היו אנשים רעים, הם היו אנשים שרע להם. הם בדיוק הפסידו במלחמת העולם הראשונה, הקיייזר שלהם התפטר, המצב הכלכלי היה בשפל חסר תקדים, הם נדרשו לשלם את הוצאות המלחמה של המדינות המנצחות, ולעגו להם. בכל העולם לעגו להם. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. משהו היה חייב לקרות, ה'נסיבות' דרשו את זה. כך ארתור פלק הופך לג'וקר. כך רפובליקת ויימאר הפכה לרייך השלישי.

אנשים לא נולדים נבלים, הם נדחפים לשם. נדחפים לשם בגלל החברה, העוני, המשפחה והסיטואציה. הם נדחפים לשם בגלל ה'נסיבות'. מה שהנאצים עשו היה אסור, היה פסול, היה מזעזע בכל קנה מידה ברמה שאני מתבייש אפילו על עצם ההשוואה, אבל הם היו בני אדם. כמוני. כמוך.

גם היום, יותר מ-70 שנה אחרי השואה, אנחנו מתקשים להאמין, מסרבים להאמין, שהיו אנשים שעשו שואה לעם היהודי. ולא, זה לא שאנחנו מכחישי שואה, אנחנו מכחישי קשר אנושי. הכי נוח לנו להשליך את זה הלאה, כמה שיותר רחוק מכאן, זה הם, הנאצים, החיות אדם. לי זה לא יקרה.

הבעיה בגישה הזאת היא שהיא לא מחזיקה מים. פושעים יחידים אפשר להחריג מהחברה בשביל לנקות את המצפון, אבל לא עם שלם. יש פתגם מפורסם שטוען "מיליארד סינים לא טועים", אז 70 מיליון גרמנים אולי כן טועים, אבל הם עדיין גרמנים. עדיין אנשים. ונרצה או לא, יש לנו אב משותף לפני אי-אלו אלפי שנים. הנאצים היו אנשים כמוני וכמוך שקמו בבוקר לעבודה, לקחו את הילד לגן, השקיעו בגינה בסופ"שים ואהבו את המשפחות שלהם. ועם כל זה הנאצים היו רוצחים. חד וחלק.

ממש כמו הסרט 'הנחשול' ('the wave') בזמנו, 'הג'וקר' מראה את הדרך, מראה את הקונפליקט. הסרט משמש מעין ספין-אוף לטרילוגיית האביר האפל של באטמן, וככזה הוא ממשיך את הקו המנחה של הסדרה. גיבורי-על זה תמיד נחמד, אבל דבר אחד זה לא – זה לא מציאותי. סופרמן הוא גיבור על עם לב רחום וחנון, אבל סופרמן לא אנושי, הוא חייזר. ספיידרמן נחמד לכולם, אבל ספיידרמן הוא נער מתבגר. לעומתם באטמן הוא איש נורמלי אם כי עשיר במידה מופרכת, וככזה יש בו גם רוע ורצון לנקמה. כל הסדרה משחקת על הדיסוננס הזה, ולכן השם – האביר האפל.

יש בסרט קריאה ואמירה, אבל זו קריאת אזהרה. זה יכול לקרות לכולנו. כולנו קצת ג'וקר. כולנו קצת באטמן. אנחנו לא רעים או טובים, אנחנו בני אדם. אם תורידו את המסכות והאיפור, תגלו שארתור פלק וברוס ויין די דומים, ואולי (אזהרת ספוילר!) אולי אפילו אחים. אנחנו מוקפים בברוס ויינים וארתור פלקים, אנחנו מוקפים ברפובליקות של ויימאר. אנחנו מוקפים בבני אדם.

למעשה, אנחנו עצמנו בני אדם. לא סתם יש משפט במסורת היהודית שאומר "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", כי כולנו יכולים ליפול. תמיד. לא משנה אם אנחנו טובים או רעים, לפעמים הנסיבות פשוט לא שואלות אותנו. זו הסיבה האמיתית שאנשים מכחישים שואה. זו לא ההיתכנות ההיסטורית שמטרידה את מנוחתם, זו ההיתכנות האנושית. כי אם דבר כזה קרה אז, הוא יכול לקרות גם היום. ואם הוא יכול לקרות גם היום, הוא יכול לקרות גם אצלי. והאמת היא שיותר משאנו מפחדים להיות בצד הנרצח אנחנו מפחדים להיות בצד הרוצח.

נכון, קשה לקבל שעם שלם הפך לעם של רוצחים. ונכון, קשה להאמין שמישהו מהשכונה שלי הוא אנס או רוצח. אבל רק כשנקבל את זה נוכל ללמוד מהעבר ולהשליך על העתיד, נוכל לנסות לשנות פה משהו. כי אחרת זה פשוט לשבת רגל על רגל ולחכות לשואה הבאה. כי אחרת "לעולם לא עוד" נשארת סיסמה נבובה מתוכן. כי אחרת יום השואה הופך לסתם עוד אזכרה במקום לשמש נס ודגל במאבק נגד האנטישמיות, הג'נוסייד ופשעי המלחמה. 

כאשר אנו באים ומפנים את האצבע המאשימה אלינו, אל האנשים והאנושות, אנו פותחים גם צוהר לתיקון, צוהר לאמונה באדם. כי עם אחריות גדולה בא גם כוח גדול.

תהיו בני אדם. להיות סופרמן? את זה תשאירו לחייזרים.

כתבות נוספות של אריאל פייגלין

לקידושי אישה

אריאל פייגלין לא משנה אם זה משחק ‘מלחמה’, ‘יניב’ או ‘אסול’, לא משנה כמה גבוהים הקלפים שמונחים על השולחן, הג’וקר יכריע את המשחק. גם בעולם

קרא עוד »

חוק שימור הסבתא

אריאל פייגלין  בזמן שכולכם מתעסקים בזוטות כמו חג השבועות, ממשלה מנופחת ותוכנית יציאה מהקורונה, שאלה אחת באמת מאיימת לערער את אושיות עולמנו, ואני מתכוון כמובן

קרא עוד »

פונקציית החברות

אריאל פייגלין כולם מדברים על תכנית יציאה, אף אחד לא מדבר על תכנית חזרה. חזרה אל המוכר, אל הבטוח, אל ה’קומפורט-זון’ (איזור הנוחות). התרגלנו לחיים

קרא עוד »

למי מצלצל הפעמון

אריאל פייגלין הנפטר הראשון מקורונה מת ביום שישי, כ"ד באדר. לנפטר הראשון מקורונה היו שם ותמונה וסיפור. אתם מבינים? הנפטר הראשון מקורונה היה כותרת, היה

קרא עוד »

אמא, החייל חייך אלי

אריאל פייגלין אמצע בני ברק, אני על מדים. ונשק. בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות. פייר, קצת פחדתי. תמיד מלחיץ להיות החריג בנוף, במיוחד שכבר

קרא עוד »