למי מצלצל הפעמון

אריאל פייגלין

הנפטר הראשון מקורונה מת ביום שישי, כ"ד באדר. לנפטר הראשון מקורונה היו שם ותמונה וסיפור. אתם מבינים? הנפטר הראשון מקורונה היה כותרת, היה כתבה בעיתון. לכולנו ירדה דמעה, טיפה כאב לנו בלב כשנפטר הראשון מקורונה. נפטר מספר 227 הוא בסך הכול מספר.

לא הכרתי את נפטר מספר אחת, אריה אבן קראו לו, מעטים האנשים שהכירו, אבל כשהוא נפטר כל המדינה שמעה עליו. שמעה שעלה מהונגריה שנה אחרי קום המדינה, שמעה שהניח אחריו ארבעה ילדים, 18 נכדים ונין אחד, שמעה ששרד את השואה. אבל את הקורונה, את הקורונה הוא לא שרד.

אנחנו כבר מכירים את הכתבות האלו, כתבות פרופיל על אנשים שעד לפני רגע חיו בינינו נסתרים, אנונימיים. הכותרת תזעק "שני הרוגים בתאונת דרכים קשה על כביש החוף", ומתחת יופיעו השמות, הפנים. פלוני היה בן כך וכך, אלמוני הניח אחריו כך וכך ילדים. שנדע, שנזכור.

הקורונה לא פגעה רק בחולים, היא פגעה גם בנו, הבריאים. כי כשהקורונה הכתה הפך המוות לסטטיסטיקה – אנשים הפכו למספרים. לפני כמה חודשים היינו מזדעזעים מכל מוות ומכל שם בעיתון, אבל מאז משהו התכהה בנו, דהה. והנפגעים העיקריים מהאדישות הזו הם לא מי שמתו, גם לא קרוביהם, הנפגעים העיקריים הם אנחנו. כשהמוות מכה במדינה, בטח בקנה מידה כזה, אבל גם בבן אדם אחד, משהו בנו נשבר.

ג'ון דאן, משורר אנגלי מסוף המאה השש עשרה, כתב את המילים הנפלאות האלה:

"אין לך אדם שהוא אי העומד בפני עצמו;
כל אדם הוא קטע מן היבשת, חלק מן השלם;
אם ייסחף ולו גם רגב אדמה אחד בגלי הים, תהיה אירופה חסרה משהו, כאילו נסחף צוק סלע, כאילו נסחף ביתם של מיודעיך או מעונך שלך;
מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו, כי אני הנני בשר מבשרה של האנושות;
לכן לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון;
לך הוא מצלצל".

הצלצול המדובר הוא הכותרת בעיתון של תקופתם, פעמוני הכנסייה המבשרים על מותו של אדם. לא מלך או נשיא, לא חבר או מכר, אדם. סתם אדם. אבל המוות של אותו אדם, ולא משנה מי ומה היה, נוגע אליי, מחסיר ממני משהו. ולחיסרון הזה עליי להיות ער.

מגפה, בדומה למלחמות, היא התגלמות הבנליות של המוות. טורים של שמות ומספרים של אנשים שהיו ואינם עוד. אנשים שעד לפני הקורונה חיו, צחקו, למדו ואהבו, אנשים שהיו בשר מבשרה של האנושות, בשר מבשרנו, אנשים שהיו שם ופנים וחיבוק, ועכשיו הם מספר. עכשיו הם נפטר מספר 227.

אי אפשר להאשים את העיתונים, הם עושים את מלאכתם, הם אינם יכולים להקדיש עמוד שער לכל נפטר ונפטר. גם אי אפשר להאשים אותנו, המגפה מספיק קשה גם ככה, כואב לנו מדי לעסוק במוות. ובכל זאת, אנחנו חייבים לעשות משהו קטן, סמלי. אנחנו חייבים לצלצל בפעמון. לא בשבילם, בשבילנו.

עברנו עכשיו את יום הזיכרון, יום שבו אנו מציינים את אלפי האנשים שמסרו את נפשם על הגנת המולדת. 23,816 – זהו מספר החללים שפרסם משרד הביטחון לפני כמה ימים, אבל המספר העצום הזה מורכב ממלא אנשים יחידים, אנשים שאנחנו יכולים לדמיין. יש שם אבשלום, החבר מהישיבה. ויש שם אלירז ואוריאל, הבנים של מרים פרץ כפרה עליה. ויש משה וארז ויקיר וגולו. יש שם אלפים רבים של שמות פרצופים.

הקורונה ברוך ה' לא הפילה כל כך הרבה חללים בארצנו, אבל הם עדיין רבים. רבים מזכור. לכולם היו משפחות וחיים ואהבה, לכולם מגיע שיזכרו אותם כמו את נפטר מספר אחת. ידעתם שנפטר מספר 67 היה אב שכול? שנפטר מספר 101 הלך לעולמו בשבת חול המועד? שנפטר מספר 65 היה רק בן 37? היו לו שתי בנות, אחת בת שנתיים ואחת בת חמש. ילדות שאהבו את אבא שלהן. עכשיו הן יתומות.

גם אצלנו משהו קצת יתום, קצת שבור, ועם כל בן אדם נוסף שנפטר הסדק הזה רק גדל, מתרחב. אנחנו לא באמת יכולים 'לזכור את כולם', זה גדול עלינו, אבל אנחנו יכולים להרכין את הראש טיפה, להקדיש כמה שניות של מחשבה לכל נפטר, כמה שניות של דומייה. לדעת שכשהוא הלך הוא לקח איתו משהו מהעולם, משהו ממני.

"כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי

ימות איתך, ימות איתך

כי כולנו, כן כולנו

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

ואם אחד מאיתנו

הולך מעימנו

משהו מת בנו,

ומשהו נשאר איתו" (חוה אלברשטיין למילותיו המופתיות של מוטי המר).

כתבות נוספות של אריאל פייגלין

לקידושי אישה

אריאל פייגלין לא משנה אם זה משחק ‘מלחמה’, ‘יניב’ או ‘אסול’, לא משנה כמה גבוהים הקלפים שמונחים על השולחן, הג’וקר יכריע את המשחק. גם בעולם

קרא עוד »

חוק שימור הסבתא

אריאל פייגלין  בזמן שכולכם מתעסקים בזוטות כמו חג השבועות, ממשלה מנופחת ותוכנית יציאה מהקורונה, שאלה אחת באמת מאיימת לערער את אושיות עולמנו, ואני מתכוון כמובן

קרא עוד »

פונקציית החברות

אריאל פייגלין כולם מדברים על תכנית יציאה, אף אחד לא מדבר על תכנית חזרה. חזרה אל המוכר, אל הבטוח, אל ה’קומפורט-זון’ (איזור הנוחות). התרגלנו לחיים

קרא עוד »

למי מצלצל הפעמון

אריאל פייגלין הנפטר הראשון מקורונה מת ביום שישי, כ"ד באדר. לנפטר הראשון מקורונה היו שם ותמונה וסיפור. אתם מבינים? הנפטר הראשון מקורונה היה כותרת, היה

קרא עוד »

אמא, החייל חייך אלי

אריאל פייגלין אמצע בני ברק, אני על מדים. ונשק. בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות. פייר, קצת פחדתי. תמיד מלחיץ להיות החריג בנוף, במיוחד שכבר

קרא עוד »