מעולם לא למדתי מסכת תענית

אריאל פייגלין

  מעולם לא למדתי מסכת תענית. אני יודע, זו לא הצהרה מרגשת במיוחד, אבל אני די בטוח שאם תגידו אותה במשחק never – פעולת בני עקיבא קלסית או לחלופין משחק שתייה לפאב שהמציאו חברי אחווה מאוניברסיטת טנסי – של בוגרי ישיבות הסדר או גבוהות או אפילו מכינות, רובם המוחלט ירים אצבע (או יוריד שוט, אם הוא חבר אחוות פי סיגמא סיגמא מצ'טנוגה).
מסכת תענית קלילה, או לפחות כך אומרים. היא מסכת כיפית למדי, או לפחות כך אומרים. והכי חשוב היא קצרה, או לפחות כך אומ… לא, בעצם זאת עובדה. בגלל כל הסיבות האלה יצא שזו המסכת הראשונה שרוב האנשים מתחילים בה את לימוד הגמרא שלהם, ואם לא הראשונה, לפחות אחת הראשונות. אני מעולם לא למדתי אותה.

המסכת הראשונה שלי הייתה ברכות, גם היא מסכת שרבים מתחילים בה. אחר כך כבר זרמתי לסוכה, קידושין, מגילה וסנהדרין, המסכתות שנלמדו באותן שנים בישיבה התיכונית שבה למדתי. ותענית, עפעס, קצת נשכחה מאחור.
המהפך קרה בתחילת שיעור א', בישיבת ההסדר. ראש הישיבה שלי, הרב רא"ם הכהן, נוהג להכריז שסיום ש"ס הוא תנאי קבלה לישיבה שבראשה הוא עומד. ואם תשאלו: הלא בעינינו ראינו לא אחד ולא שניים מתלמידי הישיבה ובוגריה שטרם סיימו ש"ס? על כך הוא עונה בנחת שאם בן סורר ומורה אנחנו יכולים לדון על שם סופו, בחור ישיבה לא כל שכן? שוין, אי אפשר להתווכח עם ההיגיון הזה.
בקיצור, החלטתי לסיים את הש"ס. אגב, בניגוד להתחלה, זאת כן הצהרה דרמטית. לא בגלל ההחלטה, תראו לי בחור ישיבה אחד שהמחשבה על לסיים ש"ס לא חלפה בראשו. בגלל היקיות. לפרוטוקול, לא יקה אנכי ולא בן יקה, אבל 'בגלל האוסטרליות' נשמע טוב פחות, תזרמו.
כשאני מחליט החלטות ארוכות טווח שכאלה אני יושב, סופר דפים, מכין רשימות, מחשב תאריכים, מצייר פנדות ובסוף מכין טבלה מסודרת שמראה איך עד סוף שיעור ה' אני מסיים את הש"ס. עדיין יש לי אותה פה איפשהו. נראה לי.
סיום הש"ס נשמע מושג מפוצץ. בואו נפרק אותו שנייה לגורמים. מדובר בשישה סדרים בסך הכול, ובפועל שניים מהם, זרעים וטהרות, כוללים רק מסכת אחת כל אחד, ברכות ונדה, בהתאמה. ששת הסדרים הם זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קודשים וטהרות. וסימנך: זמ"ן נק"ט. שמעתי פעם טיפ שמציע דרך לזכור איזה סדר בא קודם, נשים או נזיקין, שהרי את שניהם מייצגת האות נ'. הטיפ הוא ladies first. ג'נטלמניות של המשנה הקדושה.
רוב מסיימי הש"ס עושים זאת באחת משתי דרכים: או על פי סדר המסכתות, או מהמסכתות הקלות אל הקשות. בפועל מדובר בסדר כמעט זהה. מקובל לראות בזרעים (ברכות) ובמועד סדרים קלים ורלוונטיים יותר מנשים ונזיקין, והשניים האחרונים אולי לא בהכרח יותר קלים, אבל בטח יותר קרובים לעולם המושגים שלנו מקודשים וטהרות (נדה).
לכן ההבדל מבחינת הסדרים אולי מינורי, אבל הוא נהיה מורגש יותר כשמגיעים לסדר שבו לומדים את המסכתות שבתוך כל סדר.
מי שהולך על פי סדר הופעת המסכתות בש"ס, לומדי הדף היומי לדוגמה, ימצא את עצמו לומד כל סדר גמרא מהמסכת הארוכה לקצרה. לאורך הדורות ניתנו כל מיני הסברים לסדר הופעת המסכתות, דוגמה בולטת לכך היא הרמב"ם בהקדמתו למשנה, ואפילו הגמרא בעצמה דנה בכך בכמה מקומות (תחילת נזיר וסוטה למשל), אבל יספיק רפרוף מהיר על הש"ס כדי להבחין שמדובר בעיקר בפונקציה של מספר הפרקים.
לעומת זאת מי שהולך מהקל אל הקשה, צעירים ולומדים מתחילים למשל, לרוב יבחר ללמוד כל סדר גמרא מהמסכתות הקצרות אל הארוכות. גם כי לרוב הן יעסקו בנושאים קלילים יותר, יש סיבה שרבי הקדיש להם פחות פרקים, וגם כדי להציב יעדים ריאליים לסיום מסכת בהתחלה.
אני אישית החלטתי שהסדר הראשון שאסיים, ממש לפני הגיוס, יהיה סדר קודשים. למה? אני יכול לתת כל מיני הסברים. שמדי החייל הם כמו בגדיו של הכוהן הגדול, ששחיטת חיה והריגת אדם נובעות מאותו מזל בשמיים (אמיתי, גמרא במסכת שבת), אבל בתכלס אלו פשוט הגמרות היחידות של 'ושננתם' (סוג של פירוש) שהיו לי בבית. צריך פיס בחיים.
עם נשים סיימתי בחנוכה שמייד אחרי הצבא, אבל כבר הארכתי על זה בזמנו. למי שפספס, חפשו ביוטיוב או בפייסבוק 'אני עם נשים סיימתי'. קצת קידום עצמי, מה רע?
נזיקין ונדה היו מחנוכה ועד חנוכה, שיעור ד' עד שיעור ה', אבל אני רואה שמתחיל להיגמר לי המקום ועוד לא דיברנו על הגברת שלשמה התכנסנו, על מסכת תענית. כבר בשיעור א', כשהחלטתי שאני מסיים את הש"ס, היה ברור לי שתענית תהיה אחרונה. לא היה בזה שום היגיון, את רוב הסדר כבר למדתי במהלך השנים, פה עיון עם הרב הזה, שם חברותא עם החבר הזה, בפועל את רוב סדר מועד כבר למדתי. חוץ מתענית.
למה? בדיוק מהסיבות שצוינו בהתחלה. ידעתי שהיא קצרה וקלילה וכיפית – או כך לפחות אומרים – וידעתי שלכן הרבה לומדים אותה ראשונה. אני זוכר את הראשונה שלי, מסכת ברכות זאת הייתה. אין מה להשוות בין איך שלומדים בכיתה ט' לשיעור ה'. היינו ילדים אז. אני לא מזלזל חלילה, כל לימוד מתאים למי שהייתי בזמנו, אבל אני תמיד מרגיש מין חוב פתוח כלפי מסכת ברכות. מעין רצון ללמוד אותה שוב, במבט בוגר יותר, אבל זה ייאלץ לחכות לסבב השני.
עם תענית הבטחתי לעצמי שזה יהיה שונה. כולם מתחילים איתה, כמו איזו בחורה בפאב – הופה, קלוז'ר לפסקה הראשונה – מגיע לה גם אחד שיסיים איתה. התכנון המקורי היה להגיע אליה במבט בוגר ורציני אחרי שכבר מילאתי כרסי בש"ס ובש"ס (בפוסקים אני חזק פחות), וללמוד אותה כמו שצריך, כמו שמגיע לה. בפועל הגעתי אליה קצת עייף ומותש, לא ממש זוכר את כל מה שלמדתי, אבל הגעתי. בהרבה ראבק בעיניים וזיכרון אחד מתוק של החלטה תמימה משיעור א', בסוף הגעתי.
הבוקר, יום שני, כ"ד באייר ה'תש"ף, פתחתי סוף-סוף את הגמרא וקראתי "מאימתי מזכירין גבורות גשמים? רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג ר' יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג… תנא היכא קאי דקתני מאימתי?"
מעולם לא למדתי מסכת תענית. עד היום.

כתבות נוספות של אריאל פייגלין

לקידושי אישה

אריאל פייגלין לא משנה אם זה משחק ‘מלחמה’, ‘יניב’ או ‘אסול’, לא משנה כמה גבוהים הקלפים שמונחים על השולחן, הג’וקר יכריע את המשחק. גם בעולם

קרא עוד »

חוק שימור הסבתא

אריאל פייגלין  בזמן שכולכם מתעסקים בזוטות כמו חג השבועות, ממשלה מנופחת ותוכנית יציאה מהקורונה, שאלה אחת באמת מאיימת לערער את אושיות עולמנו, ואני מתכוון כמובן

קרא עוד »

פונקציית החברות

אריאל פייגלין כולם מדברים על תכנית יציאה, אף אחד לא מדבר על תכנית חזרה. חזרה אל המוכר, אל הבטוח, אל ה’קומפורט-זון’ (איזור הנוחות). התרגלנו לחיים

קרא עוד »

למי מצלצל הפעמון

אריאל פייגלין הנפטר הראשון מקורונה מת ביום שישי, כ"ד באדר. לנפטר הראשון מקורונה היו שם ותמונה וסיפור. אתם מבינים? הנפטר הראשון מקורונה היה כותרת, היה

קרא עוד »

אמא, החייל חייך אלי

אריאל פייגלין אמצע בני ברק, אני על מדים. ונשק. בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות. פייר, קצת פחדתי. תמיד מלחיץ להיות החריג בנוף, במיוחד שכבר

קרא עוד »