פונקציית החברות

אריאל פייגלין

כולם מדברים על תכנית יציאה, אף אחד לא מדבר על תכנית חזרה. חזרה אל המוכר, אל הבטוח, אל ה’קומפורט-זון’ (איזור הנוחות). התרגלנו לחיים מסוג מסוים, התרגלנו שמערכות יחסים בנויות על שגרה מסוימת, על קרבה מסוימת, וגם, במידה לא מועטה, על ריחוק מסוים, אבל כל זה היה פעם, לפני הקורונה.
פתאום גילינו מה זה להיות לבד עם עצמנו/ההורים/בן-הזוג, פתאום נחשפנו לצדדים חדשים באנשים שסביבנו, לצדדים חדשים בנו. הקורונה דחפה בבת אחת את שגרת החיים מחוץ למסלולה הידוע, ועכשיו עלינו להחזיר אותה בחזרה, אבל איך? איך חוזרים לאותם מערכות יחסים וקשרים אישים שהיו לפני? האם אפשר לחזור?
וזו ממש לא רק הקורונה, זה יכול לקרות בעוד אלף ואחד מקומות. מורה עמיתה שמבריזה מטיול שנתי ומשאירה אותך עם כל התלמידות המופרעות או חבר שבאמצע הטיול החליט שבא לו להישאר בגואה למרות שעוד בארץ קבעתם שאחרי שבוע ממשיכים לרישיקיש. ובמיוחד, במיוחד הרגשתי את זה בצה”ל.


תחזרו שנייה לצה”ל. כולנו היינו שם, לילה, מאוחר, אתה בעמדת שמירה, מת מעייפות ומחכה לחילוף, והוא מאחר. ומאחר. ומאחר. בסוף, אחרי רבע שעה של איחור הוא מגיע ואפילו לא מבקש סליחה, יש לו תירוץ. תמיד יש לו תירוץ. אבל למי בכלל יש כוח לתירוצים באמצע הלילה? חבל, לפני צה”ל הערכת אותו, אבל זו לא פעם ראשונה שהוא טוחן אותך. אם יש משהו אחד שלמדת בצה”ל, זה שאי אפשר לסמוך על ניצן. שהוא לא חבר.
המשותף לכל המקומות האלו, לכל נקודות הקיצון האלו, זה שתפסתם את עצמכם ואמרתם “אההה, הנה הפנים האמיתיות שלו”. מה זה בכלל המושג הזה הפנים האמיתיות? למה שאני ארצה לגלות אותם? “מה זאת אומרת” כולם אומרים, “כדי שתדע אם הוא חבר אמיתי”. הפתגם העממי גורס שחבר אמיתי נמדד בעת צרה, אבל למה בכלל צריך למדוד חברים?
אחת השאלות שהכי קשה לענות עליה היא “כמה חברים יש לך?”, כי איך באמת אפשר להגדיר מי חבר ומי רק ידיד, מי קולגה ומי חבר מהמשרד? וגם אם כבר נגיד והגדרת מישהו כחבר, אז הוא סתם חבר, חבר חבר או חבר אמיתי?
עם השאלה הזאת התמודדתי הרבה בתקופה שאחרי צה”ל. אפשר להגיד הרבה דברים על השירות הצבאי, על החשיבות שלו, על השליחות והמצווה שבו, על הכלים שלוקחים ממנו, אבל דבר אחד אי אפשר להגיד עליו – הוא לא פשוט. טוב, לפחות עבור רובנו. ומטבע הדברים, כשבן אדם נמצא במצב כל כך קיצוני מבחינה פיזית ונפשית כמו הצבא, מתגלים צדדים חדשים שלו, ולא בהכרח צדדים יפים…
צה”ל הוא רק סימבול, כמו כל שאר הדוגמאות שהבאתי, למצב קיצון. לחריגה יוצאת דופן מהשגרה, חריגה שמאפשרת לנו להיפגש עם צדדים נוספים באנשים שמקיפים אותנו. לטוב ולרע. את הסיפורים על איך הבחור השקט התגלה פתאום כמנהיג, ואיך הבחורצ’יק הנמוך השחיר אלונקה 40 קילומטר כולנו מכירים, אבל את הסיפורים על איך הבחור החברותי והנחמד התגלה כאגואיסט והחייכן שנכנס לדיכאון אנחנו מעדיפים שלא לספר.
“כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים” טוענת הסיסמה של שייטת 13, מה שהיא שוכחת לספר לנו שאלו שרק נראו כחזקים מתחילים לטבוע. וכשבן אדם מתחיל לטבוע, הוא עלול להיאחז במי שלידו ולהטביע גם אותו. לא בכוונה, לא מרוע לב, מאינסטינקט חייתי וגולמי. אינסטינקט שנמצא בכולנו.
אבל כל זה נכון לנקודת קיצון, לקושי, לקורונה. מה קורה אחרי? בתיכון היה תחום כזה במתמטיקה שנקרא ‘לחקור פונקציות’, ואני זוכר שהמורה לימד אותנו שכדי להבין את הפונקציה צריך לבדוק את ה’התנהגות’ שלה בנקודות הקיצון. נשמע מוכר? אבל רוב הפונקציה היא לא נקודות הקיצון שלה, ורוב החיים שלנו הם לא קורונה.
ניקח את ניצן לדוגמה, כל אחד והניצן שלו, היינו חברים שנים והכל היה דבש ונופת צופים, ופתאום, בהינתן מצב מסוים, נקודת קיצון כלשהי, צה”ל לצורך העניין, התברר לי שברגע שהלחץ עובר סף מסוים הוא נהיה לא חברותי ומופנם, אגואיסט אפילו. אם מסתכלים על הדברים בשחור לבן הרי שניצן גילה את פרצופו האמיתי, כי ב’שעת צרה’ התברר שהוא לא חבר. אבל להסתכל על דברים בשחור לבן זה משעמם בעין.
הרבה זמן אחרי צה”ל לקח לי לשחרר, להבין שמה שקורה בצה”ל/בטיול/וואטאבר נשאר שם. לא כי אני נהנה להסתובב עם אנשים ‘צבועים’ או ‘לא אמיתיים’, ממש לא. כי לבני אדם יש מרווח טעות, מרווח נשימה. כי מותר להם להישבר, מותר לי להישבר. כי בני אדם הם לא פונקציות, הם לא שחור לבן.
‘פנים אמיתיות’ זה מושג מתעתע, כיוון שהוא רומז על העמדת פנים בשאר הזמן, אבל אם תחשבו על זה רגע גם אתם יודעים שזה לא נכון. לכל בן אדם יש כמה פנים אמתיות, פנים לשעת שגרה ופנים לנקודות קיצון. יכול להיות ש’חבר אמיתי’ נמדד בעת צרה, אבל אנחנו לא יכולים לחיות ככה את חיינו. החיים שלנו הם מערכת מסועפת ובלתי נגמרת של היכרויות, מפגשים וחברויות, מערכת שנועדה לימות שגרה. ניצן באמת חבר אמיתי ביום-יום, בצה”ל הוא נשבר. קורה. כנ”ל לגבי שאר הדוגמאות.
זה קשה להפריד, אפילו קשה מאוד, אחרי שראית פעם אחת את ‘הצד האפל’ של הבן אדם, קשה שוב להתייחס אליו אותו דבר. אבל לא חבל בגלל חודשיים של קורונה להסתכסך עם ההורים? בגלל רגע אחד של חולשה להפסיד חבר אמיתי? וכן, הוא חבר אמיתי, פשוט הוא בן אדם. ובני אדם, בניגוד לפונקציות, לא נמדדים בנקודות הקיצון שלהם. בני אדם נמדדים בשגרה, או, אם נלך על הגרסה התנאית: "בשלושה דברים אדם ניכר – בכוסו ובכיסו ובכעסו. ואמרי ליה: אף בשחקו".
תהיו שגרתיים, תהיו חברים אמיתיים.
*********
אגב, אם בכל זאת ניקח משהו פרקטי מהדוגמה הזאת של הפונקציות, זה הדרך לגלות נקודות קיצון. את יוצאת עם מישהו ורוצה לדעת איך הוא ‘באמת’? תבקשי ממנו שיספר על המפקד הכי לוזר שלו, ואז תגידי לו שמהסיפור שלו נשמע שהם בול אותו דבר. בדוק הוא ייתעצבן, הדרך הכי קלה לגלות נקודת קיצון היא להשוות לאפס…

כתבות נוספות של אריאל פייגלין

לקידושי אישה

אריאל פייגלין לא משנה אם זה משחק ‘מלחמה’, ‘יניב’ או ‘אסול’, לא משנה כמה גבוהים הקלפים שמונחים על השולחן, הג’וקר יכריע את המשחק. גם בעולם

קרא עוד »

חוק שימור הסבתא

אריאל פייגלין  בזמן שכולכם מתעסקים בזוטות כמו חג השבועות, ממשלה מנופחת ותוכנית יציאה מהקורונה, שאלה אחת באמת מאיימת לערער את אושיות עולמנו, ואני מתכוון כמובן

קרא עוד »

פונקציית החברות

אריאל פייגלין כולם מדברים על תכנית יציאה, אף אחד לא מדבר על תכנית חזרה. חזרה אל המוכר, אל הבטוח, אל ה’קומפורט-זון’ (איזור הנוחות). התרגלנו לחיים

קרא עוד »

למי מצלצל הפעמון

אריאל פייגלין הנפטר הראשון מקורונה מת ביום שישי, כ"ד באדר. לנפטר הראשון מקורונה היו שם ותמונה וסיפור. אתם מבינים? הנפטר הראשון מקורונה היה כותרת, היה

קרא עוד »

אמא, החייל חייך אלי

אריאל פייגלין אמצע בני ברק, אני על מדים. ונשק. בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות. פייר, קצת פחדתי. תמיד מלחיץ להיות החריג בנוף, במיוחד שכבר

קרא עוד »