בפרוזדור אצל הרב צבי יהודה

בדרך לכותל | מאת ישראל גולדברג, מנכ"ל קרן אביה

תפילת שבת ראש חודש אדר בכותל המערבי היא ניצחון אמוני על כל מבקשי רעתנו.
‘’גש ישר לכותל המערבי’’ כך יעץ הרב צבי יהודה למי שביקש ממנו ברכה לפתרון מצוקה קשה, הרב היה מציע לכל אחד ואחת לגשת היישר לשריד בית מקדשנו ולבקש מהקב’’ה רק על דבר מצוקה אחד – “וכך תיענה תפילתך ברצון”. ותאמינו לי, זה עבד. פעם אחר פעם.
בי”ד באדר יחול יום פטירתו של מורי ורבי הרב צבי יהודה זצ’’’ל. ל’’ט שנים להסתלקותו. אני עדין חש את לחיצת ידו החמה והחזקה, שהיה מעניק איתה ברכת הדרך וחיזוק למהלך חשוב, אישי או ציבורי. אני מתגעגע לרב ממש בכל יום. בשנים שזכיתי לגור בביתו של הרב ראיתי בהנהגתו מופת שפתח לי חלון לעולם הרוח הענק שהביא הרב צבי יהודה מבית אבא – הראי’’ה קוק. הרצי’’ק הקדיש את חייו כפי שהוסמך על ידי אביו, להוציא לאור את ספריו הרבים ולחנך איתם ודרכם על פי תורתו של אביו.


בפורים הרב צבי יהודה היה מספר בדיחה ידועה בתיאטרליות מופגנת: באחד מבתי הכנסת שימש רב קהילה שקראו לו “הרב מוישה”. הרב מוישה החזיק מעצמו מאד. יום אחד ישב הרב מוישה, כלאחר כבוד, בבית המדרש ואחד מליצני הקהילה עלה על הגג וביקש לחמוד לו לצון. הבחור קרא לתוך הארובה בקול רם: “מושה מוישה!” רבי מושה התפלא מאד: “מי יכול להעז ולקרא לי ‘מוישה’ סתם ככה ללא שום תואר וכבוד? והרי כול יצור אנושי חייב לקרא לי מתוך כבוד: ‘הרב משה’ או ‘רבי משה’ או ‘הרה’’ג משה’? אין זה אלא שהקול קורא הוא מפי הגבורה בעצמה שבאה לבקר ולכבד אותי אישית…” כך חשב לעצמו הרב מוישה. “הנני!” צעק הרב כשהוא כולו נרגש מהביקור האישי של השכינה בבית מדרשו החשוב. ושוב נשמעה בת קול, שהרעידה את בית המדרש: “מוישה, מוישה!!” – “הנני” שאג הרב בהתרגשות.
ואז נשמעה קריאה גדולה מארובת הגג: “ושפכתי עליך מים טהורים!!!”
“שפוך, שפוך!!!” צעק הרב את הסכמתו בהתלהבות. והסוף כבר מצופה וידוע…
שאלתי את עצמי מה רצה הרב צבי יהודה ללמד אותנו בבדיחה זו?
כבר סיפרתי שפעם אחת כשירד הרב בתחנת האוטובוס, פגש תלמיד שחיפש את ישיבת מרכז הרב. הרב הציע לבחור להתלוות אליו ושאל אותו בנימוס לשמו. הבחור גם הוא שאלו לשמו. הרב הציג עצמו לתלמיד כצבי כהן. בעת שהגיע התלמיד לישיבה הבין מיד שצבי כהן, הקשיש החביב והלבבי, הוא לא אחר אלא ראש הישיבה בכבודו ובעצמו.
לא התארים עושים את האדם ולא הכבוד והיקר. אלא התנהגות ישרה בענווה בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
הרב חיזק ועודד את תלמידיו לצאת בשליחות כרבנים וכמנהיגים בקהילות ברחבי הארץ ובעיקר לפריפריה. כשהיה נכנס לביתו תלמיד שמכהן כרב בקהילה, הרצי’’ק היה קם לפניו מחבקו ומנשקו ובסיום הפגישה מלווה אותו בהערכה ובחיבה.
בפורים יש מנהג להתחפש. ונהפוך הוא. בפורים – כיום הכיפורים אין משמעות לחיצוניות ולצביעות. ביום זה אנו לומדים להתייחס לפנימיות, למסירות על עם ישראל, על קודשי ישראל ועל כל יהודי ויהודי. כך אנו זוכים במתנה הא-לוקית: ליהודים הייתה אורה ושמחה וכבוד ויקר.
הרב לימד אותנו שבכל יום ובכל רגע אנו צריכים לחפש מתחת לחיצוניות את נקודת האמת, האמונה והחסד אצלנו פנימה וגם אצל זולתנו. “צדיק גמור אוהב רשע גמור…” כי הוא מסוגל להסתכל לפנימיות של זולתו ולהכיל אותו ללא התנשאות והחשבה עצמית. כך שינן לנו הרב.
“בעולם הזה אנחנו בפרוזדור”. מבואה לטרקלין של העולם הבא. חיי החומר הם הבסיס לקיום חיי הרוח. בריאות הגוף והנפש, איתנות כלכלית, וחוסננו האישי, הציבורי, הצבאי והלאומי בארץ ישראל, הם התשתית לחיי רוח מלאי תורה וחסד. עשירים בתוכן של תרבות ועשייה יהודית שמביאים גם להגשמה עצמית אישית וכלל ישראלית.
“העולם הבא הוא כאן ועכשיו!!” הרב ביקש להעיר את עיניי בהדגשה רבה.
והוסיף לי הסבר: “שלא תחשוב שהעולם הבא זה שם רחוק… העולם הבא זה כאן! זה עכשיו!”. הרב ביקש להסביר לי בכך שאנו אומנם חיים בעולם הזה את חיי החומר, אבל הנשמה שלנו מגיעה בכל דקה ודקה, במשך שעות הערנות, מהעולם הבא ומחייה אותנו תוך שהיא ניזונה ממעשינו הטובים, מלימוד התורה, מהמסירות, מהאחדות ומהאמונה שלנו. הנשמה שלנו מתעלה בשעה של שרות משמעותי בצה’’ל או מהתנדבות בשרות הלאומי. מרגע של נחת ושמחה שאנו זוכים להעניק להורים היקרים שלנו, ממשלוח מנה חמה לחיילים, או טשולנט לחולי קורונה ולמתחסנים… או עציץ פורח למבודדים, או ממשלוח מתנות לאביונים.
בשנה האחרונה לחייו, והוא בן 92, אף על פי שהיה מלא בחיוניות ובכוחות של איש צעיר, הרב חש שהוא צריך להיפרד מאיתנו. בראש השנה הרב האריך בתפילתו ובכה בכי קורע לב, ממושכות. זה היה מעמד שלא אשכח לעולם.
לפני ימי הפורים, תשמ’’ב, הרב רמז לי שהוא עתיד להיפגש בקרוב עם אבא והוא מתפלל בכל ליבו שיוכל לשבת במחיצתו, יחד עם אנשי תורה, אמת וחסד וכל מי שמסרו נפשם על כלל ישראל – נועדים ומתוועדים ‘’עם המלך במסבו’’ כנרמז בשיר השירים…
וכך היה.
יהי רצון שנזכה השנה לשמחה של חיים ארוכים ומלאי נתינה וחסד, מתוך אחדות בריאות ואושר.

כתבות נוספות בקטגורית בדרך לכוותל