מהחמין עד לגולם מפראג

בדרך לכותל | מאת ישראל גולדברג, מנכ"ל קרן אביה

בדרך חזרה מהכותל אני מחיש את צעדיי כדי שלא לעכב את משפחתי היקרה שממתינה לקידוש ולטעימה מהחמין המופלא בעל הטעם המיוחד. רעייתי יודעת את הסוד, כיצד להכין בהרבה אהבה חגיגה כזו של טעמי גן עדן בסיר הטשולנט, והכול לכבוד הנשמה היתרה של שבת קודש. 

אני נזכר בשבתות המרוממות אצל הרב צבי יהודה. את החמין שלחה אם הבית בישיבת מרכז הרב, הרבנית כלאב ע"ה, ואני הנחתי אותו לחימום במטבחון הקטנטן בבית הרב, בערב שבת. תלמידים שבאו בשבת בבוקר להשלים מניין ולהתענג על שיעורו של הרב נהנו גם לסעוד עם הרב ולהנעים בזמירות. 

 

 

כבר סיפרתי שהרב היה ממעט באכילה במהלך השבוע. למרות זאת, ולמרות גילו המופלג, היו בו כוחות פיזיים ורוחניים רעננים כאילו היה בחור צעיר. בשבת קודש היה הרב טועם קצת יותר, ולכן טרח להזכיר לנו מדוע אנו מוסיפים בברכת המזון של שבת קודש את הבקשה המיוחדת 'רצה והחליצנו'. הרי אנו צריכים לומר 'רצה וחלצנו', אלא שכוונת הברכה היא חילוץ עצמות. בזכות הנשמה היתרה אנו מענגים את השבת במיני מאכל ומשתה מעבר למה שאנו רגילים, וממילא אנו זקוקים לברכה מיוחדת של חילוץ עצמות.

חדר האוכל שאכלנו בו עם הרב בשבת היה גם חדר השיעורים. על השולחן הייתה פרוסה מפה רחבת שוליים, ותחתיה היה הרב טומן את המכתבים הרבים שהיה מקבל ממנהיגי עולם, מרבנים, מתלמידים ומאוהדים רבים מכל קצוות תבל. גם העתקים מאיגרותיו אוחסנו ב'כספת' (כך קראתי ל'גבעה' של חליפת המכתבים שאיש לא הורשה להציץ בהם).

לרב היתה שליטה מופלאה בכל חלקי התורה והוא היה גם בעל ידיעות רחבות בפילוסופיה ובמדעים ואף היה דובר שפות רבות: עברית רהוטה, גרמנית וצרפתית שלמד בשהותו בשווייץ במלחמת העולם השנייה, אנגלית, יידיש ועוד. העברית שלו הייתה עשירה ומדויקת מאוד. מעל לכול הקפיד הרב על לשון נקייה וחיובית. לא פעם כשהקריא בשיעורו פרק מספר קודש הייתי מאבד את אחיזתי בחומר, כי הרב היה מחליף בטבעיות, בשטף הקריאה, מילות פורענות במילים חיוביות. הרב הקפיד מאוד שלא להשתמש במילה 'קטע' ככינוי לפסקה או למובאה מספר קודש. הוא הסביר לי שגישתו הערכית היא שלא לעשות את התורה קטעים-קטעים!

כבר סיפרתי שחדרו של הרב היה ספון בספריות עמוסות לעייפה בספרי קודש סביב כל כתליו. אלפי הספרים היו עטורים בהערותיו המחכימות ובמראי מקום שהוסיף בלי הרף. מאחורי השכבה החיצונית הייתה ספונה בשורה הפנימית של ה'ספרים הנסתרים', שעסקו כולם בעולם הנסתר. לאיש לא הייתה רשות לשלוף משם ספר ואפילו לא להציץ. התלמידים ידעו לספר ש'ספר יצירה', המיוחס לאברהם אבינו, גם הוא שם בין ספרי הקבלה של הרב, וכולו מקושט בהערות והארות. אוי לו לתלמיד שאצבעותיו וסקרנותו הובילוהו למשש את אותם ספרים נסתרים. לא הייתם רוצים להיות במקומו.

עניין לימוד הקבלה ריתק תמיד את התלמידים הסקרנים, והם ניסו לשאול את הרב שאלות רבות כדי שייגע בנושא. הרב לימד אותנו בעקביות אך ורק בענייני הנגלה. זה היה כוחו המיוחד, ללמד את הדברים הנשגבים ביותר בלשון הנהירה והמוחשית ביותר. הוא אמר לנו הרבה פעמים: "אומרים עלינו שאנחנו 'משיחיים'. אנחנו ארציים", והיה מחייך חיוך רחב. רק האברכים הבוגרים זכו ללמוד עם הרב מספר ״אורות הקודש״. זו הייתה הצצה נכספת לעולמות עמוקים. גדולי הרבנים, כולל כל גדולי הדור של הציבור החרדי, הודו כולם, פה אחד, שהרב צבי יהודה הוא גדול המקובלים האשכנזים של הדור.

ברוב סקרנותי פניתי פעם אחת לרב ושאלתי אותו שאלה מוזרה. איני יודע עד היום מאין הייתה לי התעוזה להפנותה לרב. וכך הקשיתי: "הרי סוד בריאת אדם כמו יצירת הגולם מפראג עובר אך ורק בחשאי, בסודי סודות, מאב לבן, מרב לתלמיד. והרי ידוע שהמהר"ל מפרג ידע סוד זה וכך גם הגאון מווילנה, הגר"א, ידע סוד זה ולימד אותו לתלמידו ר' חיים מוולוז'ין, מורו המובהק של הראי"ה קוק. בוודאי הרב קוק לימד את סוד יצירת האדם גם לבנו יחידו".

הרב צבי יהודה לא הופתע. הוא הביט בי ארוכות בעיניו הכחולות, שהביעו טוב לב, רגישות מיוחדת וחוכמה עמוקה. לפתע ראיתי נצנוצי דמעות שנקוו בעיניו ונשרו אחת-אחת על זקנו הארוך והלבן. לא ידעתי את נפשי. אוי לי. מה עשיתי? למה ציערתי אותו?

לאחר שעה ארוכה הבנתי ששאלתי התמימה העלתה ברב געגועים עזים לאביו, הענק באדם. הרב אחז בידי וסיפר לי בדרכו המיוחדת, בסבלנות ובפירוט רב על המקרה הידוע שקרה כשהיה הרב קוק רבה של יפו: אישה אחת שיחרה לפתחיהם של כל מקובלי הדור כדי שיסלקו מגופה הקטן של בתה המסכנה דיבוק נורא שאחז בה ולא היה מוכן לצאת אלא במחיר נפשה של הילדה האומללה. בצר לה פנתה האם להצלה גם לרב קוק, שהיה ידוע כבעל ידע מעשי בתורת הסוד. 

הרב צבי יהודה תיאר לי בפרוטרוט את הדיון הסמכותי, עין בעין, של הרב עם הדיבוק. "דיבוק, צא!" ציווה הרב על השד בפקודה. הדיבוק נעתר לצאת אך ורק דרך עיניה של הילדה הרכה. הרב לא התיר לדיבוק לפגוע בעיניה וציווה עליו, לאחר ויכוחים נוראיים ומזעזעים, לצאת אך ורק דרך האצבע הקטנה של כף רגלה. לאחר דיון נוקב ומתיש הצליח הרב להכניע את הדיבוק ולהציל את הילדה. כל זה לשמחתה הגדולה של המשפחה ושל כל הנוכחים. הילדה חזרה בס"ד לחיים ללא פגע! בריאה, שלמה ומאושרת. 

זו הייתה על קצה המזלג תשובתו של הרצי"ק, שרצה להמחיש לי ולפתוח לי צוהר קטן לעולם התורה הקסום של אביו, שהיה גבוה מכל הר ועמוק ורחב מכל האוקיינוסים שבתבל. מעומקים אלו דלה הרב את חזונו לתחיית עם ישראל בארצו, חזון שאנו חיים, נאבקים ומממשים יום-יום יחד בימי ההתמודדות עם המגפה ובכלל.

כתבות נוספות בקטגורית בדרך לכוותל