מקרקוב לירושלים

בדרך לכותל | מאת ישראל גולדברג, מנכ"ל קרן אביה

בין יום השואה ליום העצמאות גוברת בי הערגה לתפילת השבת המרוממת ליד שריד חומת בית מקדשנו. כל כך חשוב לי להתפלל מול קודש הקודשים. 
בימים של מגפה עולמית גלים-גלים של מחשבות מציפים את מוחי. אימי היקרה יושבת ספונה בביתה כבר כמעט חודשיים. אין יוצא ואין בא. הקשר שלנו איתה הוא רק באמצעות שיחות וידאו. היא מספרת לנו על ההתמודדות שלה עם מגפות קשות וחשוכות מרפא לא פחות מהמגפה הנוכחית.
כשנכנסו הרוסים לעיירה רוזבאדוב שבפולין, ליד קרקוב, הם הכריחו את האזרחים הפולנים וגם את היהודים לעשות פספורט רוסי. רבים מהיהודים באו להתייעץ עם סבי כיצד לנהוג. סבי, הרב ישראל וייסברג, שהיה ציוני נלהב, ממנהיגי הקהילה, ראש חברה קדישא ומראשי פועלי אגודת ישראל בקרקוב, אמר לחבריו נמרצות שלא לשתף פעולה בשום אופן עם הקומוניסטים.

היהודים שלא לקחו פספורטים רוסיים גורשו באכזריות לאלתר. הרוסים ציוו עליהם לעזוב את ביתם ואת רכושם ולעבור מיד את הנהר עם מזוודה אישית בלבד, כפתיחה למסע ארוך ומתיש של גירוש ונישול מצלם אנוש.
ללא משפט, כשבויי מלחמה, נגזרו עליהם גלות, עבודה קשה ונישול מכל הזכויות האזרחיות. משפחתה של אימי, למרות שהייתה מפרנסי הקהילה, ירדה בתוך דקות מכל נכסיה וממעמדה, וכמו כולם ארזה קצת מיטלטלים ועלתה על אחת הרפסודות הרעועות שחצו את הנהר לעבר רוסיה. שם העמיסו אותם על משאיות של בהמות, והם נלקחו בצפיפות לא אנושית ופרקו אותם כחפצים ללא ערך לרכבות הנוסעות לצפון-מזרח סיביר הקפואה והרחוקה.
אימי עוד הספיקה לשלוח מבט חטוף לאחור ולראות את הבת של המשרתת המסורה שעבדה אצלם שנים רבות לובשת את שמלת השבת של אימי ואוחזת בבובה הכי יפה והכי אהובה עליה.
הנסיעה ברכבת בתנאים מחפירים הייתה ארוכה כאורך הגלות. השבויים המבוהלים הורדו משפחות משפחות, ולעיתים משפחות קרועות ומפורדות, במחנות עבודה בסיביר. המחנות שכנו לאורך הנהרות הקפואים ששימשו בקיץ להעברת סחורות ממזרח למערב. היהודים הוכרחו לכרות עצים ענקיים ולעבד אותם בחומרים כימיים מסוכנים, מדיפי סירחון נורא, כדי להכשיר ולאטום את הגזעים בהכנה למשט ארוך בנהרות בלי לספוג מים עד הגיעם ליעדם.
במחנות העבודה בסיביר השתוללו מגפות נוראיות. טיפוס הבטן וטיפוס העיניים, שחפת ופשפשים מכל הסוגים שהפיצו מחלות ושרצו במזרני השינה, שהיו בעצם שקים מלאים שבבי קש ונסורת.
סבא של אימי, ר' אריה לייב קהוס, היה איש מעשי מאוד. במשך עשרות שנים היה בעל מפעל ענק לחומרי בנייה שסופקו לכל מחוז גליציה בפולין, והיה בעל תושייה רבה.
ר' אריה לייב לא אמר נואש. הוא מילא חביות במים ששאב מהנהר הקפוא ושפת אותן על מדורה בחצר. כשהמים רתחו היטב הוא שפך אותם על קורות העץ ששימשו רצפה מאולתרת בצריף הקטן, ועליהם הונחו בצפיפות נוראה שקי הקש שכיכבו באותם ימי חורף קפואים כ'מזרנים' מאולתרים עליהם הניחו בני המשפחה את גופם הדווה והרצוץ לאחר יום עמל ארוך וקשה.
המים הרותחים חיטאו את המזרנים והרחיקו את הפשפשים שהפיצו את המחלות וגרמו למגפות הקשות. זו הייתה השיטה הכמעט יחידה להילחם במגפה. לא היה פניצילין ולא היו חומרי חיטוי ולא מכונות הנשמה ולא ביבי, ואפילו לא ידעו מה תועלת יש בשימוש במסכות.
עוד הם מתרגלים למצבם החדש הגיעה למחנה שמועה שהגרמנים הדפו את הצבא הרוסי וכבשו את פולין. את כל האזרחים שלקחו פספורטים רוסיים העמיסו הצוררים הגרמנים ימ"ש על משאיות וקרונות להובלת בהמות היישר למחנות ההשמדה בפולין.
מחנה אושוויץ בירקנאו היה סמוך מאוד לרוזבאדוב ולקרקוב. דודתה של אימי, בלה הי"ד, שלא הסתגלה לחיים בסיביר הקפואה, שהתנהלו בקור נורא בצריפים דולפים, ברעב, בעבודה קשה, בפחד מתמיד, בין מגפות למוות ביערות עד עטופי קרח סיבירי, ניסתה לשוב לביתה במחוז קרקוב, אך חיילים גרמנים ארורים תפסו אותה, והיא נשלחה חסרת אונים באכזריות רבה למחנה ההשמדה הסמוך. אושוויץ.
אימי, שהייתה נערה צעירה, חלתה בטיפוס והייתה מוטלת ימים רבים על שקי הקש, קודחת מחום, מיטלטלת בין שמיים לארץ, בין חיים למוות. ב"ה התושייה והטיפול המסור של המשפחה התומכת השיבו אותה לחיים.
סבי בחוכמתו יצר קשר עם מנהל המחנה על רקע בקיאותו המופלאה במשחק השחמט. ההתעניינות המשותפת שלהם הביאה למשחקי שחמט שנמשכו לתוך הלילה ולעיתים התמשכו שעות אחדות במהלך כמה ימים. בזכות הקשר הזה קיבלה סבתי אישור מיוחד לגדל ירקות באדמה הקפואה של חצר הצריף ובכך להוסיף קצת ויטמינים ולהעשיר את המנה היומית של המשפחה מלבד תפוחי האדמה, שהיו עיקר המזון במחנה.
סבתי סחרה קצת בירקות וקיבלה בתמורה שמלות גדולות של נשים רוסיות עבות בשר. את השמלות הייתה פורמת, ומהבד הייתה תופרת כמה שמלות לנערות רוסיות. משאריות הבד הייתה סבתי ז"ל תופרת ורוקמת רובשקות מרהיבות ומוכרת אותן לחיילים רוסים, שחיבבו מאוד את החולצות הבוהקות הרקומות בכל צבעי הקשת בעבודת אומן.
בפרוטות שקיבלה קנתה בשוק השחור בסכנת נפשות מעט מוצרי יסוד וחלב, הוסיפה לסל ביצים מהתרנגולות שגידלה בחצר ויצאה לחלק למשפחות שבקושי הצליחו לשרוד ברעב ובקור של החורף הסיבירי.
אימי מספרת עוד שכשהבריאה הייתה נשלחת לעמוד באחו מאחורי הפרות ובידה דליים כדי לאסוף את גלליהן. לאחר ייבוש שימשו הגללים להסקה משובחת של תנורי החימום וסייעו מעט להפשיר את הכפור ולייבש את הלחות בצריף הדולף.
שוב ושוב התברר שבעלי אמונה ותושייה הצליחו לשרוד במצבים קשים ולהתמודד עם מלאך המוות שהסתובב בחופשיות בין החיים וחיפש טרף קל. יהודים שלקחו את גורלם בידיהם באמונה גדולה ובאופטימיות, גילו יוזמות וכוחות נתינה, הצילו רבים ממוות בטוח.
בזהירות רבה אני עובר לימינו אלו. ההסגר שאנו חווים בתקופה האחרונה, כל אחד בביתו וביישובו, בעיקר סביב יום השואה, יצר אצלי תחושה של דז'ה וו.
מובן שכל קשר מקרי בהחלט, ואי אפשר להשוות את מצבנו השפיר לתקופות ההסגר והפוגרומים בגטאות שכפו עלינו הגויים. גורלנו היה נתון בידי זרים, כמו עבדים. אולם המראות של קשישים פליטי שואה ספונים בביתם ללא יכולת לצאת או לקבל אורחים גורמים לתחושה קשה מאוד של בדידות ותסכול. עצוב אצלם ועצוב גם אצלנו, בני הדור השני לשואה, שעומד חסר עונים.
התרגשתי לראות חיילים ושוטרים מצדיעים מול מרפסות של ניצולי שואה, ויש יום-יום עוד הרבה מאוד מחוות שמגלות שבעם שלנו יש כוחות מדהימים של חסד, חמלה, התחשבות, ערבות הדדית, תשומת לב ונתינה.
זה מחמם את הלב ומזכיר לי שוב בזהירות רבה את הכוחות של בעלי החסד והיוזמה בגטאות ובמחנות. ילדים חירפו נפשם וחצו גדרות כדי להביא כמה תפוחי אדמה למשפחות רעבות או כדי לעודד אנשים רעבים וחולים.
רושם אדיר של עוצמות וגבורה מתפרץ אצלי דווקא בימים אלו. אני רואה מסירות נפש מופלאה של אנשים ונשים במנייני המרפסות שנכפו עלינו במגפה. יהודים יקרים עומדים רחוקים זה מזה, עוטי מסכות, שעה ארוכה בשבת ובחג, בקור, ברוחות ובגשם הירושלמי המקפיאים עצמות, על גגות הבתים הסמוכים, כדי לחטוף 'זנב' של קדושה ואולי גם פרק של קריאת התורה ומעט ברכת כוהנים.
יהודים מאוחדים בציפייה לחזור לישיבות, לשוב ללימוד התורה בחברותא, להתפלל בצוותא בבתי הכנסת. מעריכים כל שבב של קדושה בציבור.
גלי הערצה עצומים מתגלים בכל שדרות האומה לכוחות הביטחון, לגורמי הרפואה, למד"א, לצוותי בתי החולים, למתנדבים הרבים, לגומלי החסדים. שוב אנו מתאחדים לנוכח גורל אחד שמאחד את כולנו.
דיברתי עם רופאים ופרופסורים שאינם חובשים כיפה המצהירים בלי לכחד שסוף-סוף הבינו שיש כוח שמנהל אותנו. טובי הרופאים עומדים מול המגפה העולמית ואינם מסוגלים להבין כיצד פועל מנגנון העלום של הנגיף החמקני.
אין זה אלא שאצבע א-לוקים בדבר. כך הם. ואנחנו מה נאמר?
בני דודים שלי בניו יורק מסתכלים על הקורה בארץ ישראל ועל ההתמודדות והעמידה שלנו כאן בפליאה עצומה. כל העולם מתרגש לראות במו עיניו כיצד מתגלה ההבטחה הנצחית והמופלאה ליהודים יושבי הארץ: "כי עיני ה' א-לוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".
דיברתי השבוע שיחה בין יבשות עם חסיד סאטמר המתגורר בפלטבוש, ניו יורק. הוא דיבר כמו ציוני נלהב. הם מעודכנים שם בפרטי פרטים במה שקורה בארץ. שם מתים בכל יום מאות חולים ר"ל. רבנים גדולים ויהודים יקרים ורבים מספור נאספים אל אבותיהם בקצב בלתי נתפס.
הוא מעודכן היטב בפעילות יחידות העילית של המודיעין בצבא ההגנה שלנו, שהתגייס בגאונות יצירתית אופיינית לבנות במהירות וביעילות מכונות הנשמה ועוד ציוד רפואי מציל חיים.
תושייה של יהודים, כבר אמרנו?
כל העולם מסתכל בהתפעלות ובהערצה גלויה כיצד הממשלה של ביבי מנהלת את המשבר המסובך בתחכום ובתושייה. כיצד היהודים מתאחדים פה להגן על החלשים ולהציל אותם מסכנת חיים. כיצד למרות כל הקשיים והטעויות הרבות שנעשו המצב פה, ב"ה, הרבה יותר טוב ובטוח כמעט מכל מקום אחר בעולם.
ערב יום עצמאותנו-עצמיותנו נאחל ונייחל יחד שהאחדות והאמונה לא ימושו מאיתנו לעולם, גם לאחר שמשבר המגפה יהיה בע"ה במהרה מאחורינו.
חודש טוב ומבורך שבת של בריאות שמחה רוגע ובשורות טובות.
ניפגש בע"ה בקרוב ממש בדרך לכותל.
באהבה רבה,
ישראל גולדברג 

כתבות נוספות בקטגורית בדרך לכוותל