קירוב לבבות והצלת נפשות

בדרך לכותל | מאת ישראל גולדברג, מנכ"ל קרן אביה

בשבת שעברה זכיתי לצעוד לכותל עם החותן היקר שלי, אברהם ברט. אברהם הכתיב את קצב ההליכה ותיבל את השעה המתוקה של דרכנו אל הכותל בסיפורה המדהים של משפחת ברט. משפחת ברט ניצלה לאחר תלאות רבות מציפורני הנאצים ימח’’ש, שכבשו את מחוז סוצ’בה-בוקובינה ברומניה. המשפחה עלתה לארץ, שוכנה במעברה ומשם עלתה עם גרעין כפר הרוא’’ה להקים את מושב כפר מימון. הגרעין היה חדור חלוציות ונחישות להפריח וליישב את אדמות הנגב עוד לפני שהפך להיות ‘עוטף עזה’. אברהם הי’’ו חצה מזמן את גיל גבורות והוא עוסק עד היום בהפרחת הנגב, בעבודת חקלאות מגוונת. בד בבד הוא זוכה לרקוד בשמחות של נכדים ונינים במלוא המרץ וההתלהבות האופיינית לו בחיוניות ובשמחה עצומה. 

עברנו ליד בניין שערי צדק הישן, שנמכר לאחרונה לחברת ישראל קנדה כנכס נדל’’ני. אברהם הזכיר לי שבזמנו רב בית החולים היה הגאון הרב אליעזר יהודה וולדנברג המכונה ה’’ציץ אליעזר’’. בגדלותו בתורה מצא הרב וולדנברג פתרונות הלכתיים עולמיים לקיים נפשות. הוא פסק בתקופות שהרפואה המודרנית נזקקה לפסיקה הלכתית אמיצה ופורצת דרך עם לב יהודי חכם ואוהב. זו הייתה דרכו של הענק ההלכתי האהוב הזה, הוא שלט היטב ברזי הטכנולוגיה וברפואה המודרנית, חקר בהם ללא לאות וללא חשש. מתוך בקיאות עצומה במקורות הפסיקה מאשכנז ומספרד מצא פתרונות הלכתיים מעשיים חיוניים בכל חלקי התורה כולל מצוות התלויות בארץ. זה הכרחי בתקופה של תקומת האומה בארצה. הרב קידש שם שמים, פסק והיכריע בנושאים רפואיים וטכנולוגים וכך הציל נפשות. הרב קירב לבבות של יהודים רבים ביניהם רופאים ואנשי מדע וטכנולוגיה. לפסיקותיו השלכות מרחיקות לכת לדורות. לחברה מודרנית שמחדשת בארץ ישראל, דרושים גדולי תורה כאלה, פוסקים אמיצים ומקרבי לבבות. מי ייתן לנו עוד שכמותו.
הצטרפנו למניין שחרית עם אברהם שטרן, ידידיה פרנקל וחבריו. מרחוק אני מזהה בהתרגשות את חברי, גבי שיינין, הגבאי הידוע, ששב לאיתנו לאחר שנעדר מהכותל במשך שלושה חודשים בגלל מחלת הקורונה שאחזה בו. תוך כדי כך ניגש אל החותן שלי יהודי בעל מאור פנים ועיניים בורקות, עטור זקן שאך הלבין. הוא הסיר לשנייה אחת את המסכה כדי להזדהות וגילה הדרת פנים של חכמה וטוב לב. זהו הרב בניה ליפשיץ מגוש קטיף. אברהם ברט התמלא בשמחה ומתוך רגש של הכרת הטוב אמר לי: ‘’לאחר הגירוש מגוש קטיף הרב בניה השיב את נפשי השבורה שלא ידעה מנוח וחיזק את אמונתי’’. משפחתו של הרב בניה הוגלתה לכפר מימון. הרב השקיע שעות רבות בשיחות עידוד, קירוב לבבות וחיזוק אמונה לצעירים ולמבוגרים שנשברו ממראות וחוויות החורבן הנורא. לאחר התפילה הרב בניה סיפר לנו על המיזם החדש שהקים סמוך לישיבה שלו באשדוד, בית מדרש לקירוב לבבות ולימוד תורה למתחילים ולכל מי שחפץ ללמוד ולהתחזק באמונה.
עוד אנו מדברים על קירוב לבבות, אני נזכר שהשבוע חל יום הזיכרון ה26 של גדול מקרבי הלבבות, הרב שלוימל’ה קרליבך האגדי, נעים זמירות ישראל, בעל הלב הענק. הרב שלמה נהג לספר על יהודי שבא לחפש את אביו שבשמים ליד הכותל המערבי, לעומת החסידים שאוחזים בסידור היהודי אינו ידע איך להתפלל, הוא שר ורוקד ומעיניו זולגות דמעות. כל דמעה שזולגת ומרטיבה את אבני הכותל הקדושות היא עדות נצח שתפילה ואמונה לא תסוף מזרעו של אברהם אבינו לעולם ועד. באותו מעמד בכותל זמזם והלחין הרב שלמה את המנגינה המופלאה למילות הפסוק: “פאר וכבוד נותנים לשמו, צהלה ורינה לזכר מלכותו’’.
אני זכיתי להכיר את הרב קרליבך עוד בהיותי נער מתבגר, כשגדלתי ליד חוף הים בתל אביב. ראיתי בעייני המשתאות כיצד הרב שלמה היה מגיע בטיסה מאמריקה לתל אביב עם החיוך והגיטרה הצמודה שלו ומקרב סביבו בני נוער מחוף הים, מקרנות הרחוב ומבתי המלון שלאורך רחוב הירקון והטיילת שליד החוף. והם, הצעירים האובדים, היקרים האלה, התלכדו סביבו בדבקות, כדבורים לצוף דבש. הוא הרעיף עליהם אהבה בוערת מלב יהודי-חסידי ענק, ללא גבול וללא סוף, וחיזק אותם בשירתו המופלאה ובניגוניו המדבקים ובסיפורי אמונה וחסידות סוחפים ומרתקים. כך קרב אותם בענווה ובפשטות טבעית מיוחדת ובחיוך אופייני חם וכובש לשמירת שבת, לכשרות, לתפילה, ולאהבת התורה העם והארץ. בערב שבת הרב היה טובל בים, בחוף שרתון. פאותיו הארוכות שהיו תמיד אסופות בקפידה מתחת לכיפה הענקית התבדרו לפתע ברוח. לא אשכח לעולם את עשרות ומאות התלמידים שהתחזקו מניגוניו וממילותיו המעודדות והמקרבות. כי בעיני ממש ראיתי והתחזקתי גם אני.
בדרכנו חזרה לקריית משה, סיפר לי סבא אברהם עוד על נס ההצלה מהשואה של משפחת ברט ועל סבא יצחק אוד מוצל מאש. סבא יצחק היה עמל לטפח את פרדס התפוזים של כפר מימון. בחודש אלול סבא יצחק היה מעיר לפנות בוקר את החברים העייפים לסליחות. אלה זכו לשעות ספורות של שינה מתוקה בתום יום עבודה חקלאית מאומצת בשדות הנגב, בשרב הכבד, תחת שמש מדברית יוקדת. כדי לא להעיר את הנשים והילדים, היה סבא יצחק ניגש בשקט מתחת לחלון ומחכך בגרונו בעדינות, שרק מי שצריך לקום יתעורר, וכך לא יגזול חלילה דקות שינה יקרות מבני הכפר. סבא אברהם נוסע בחודש אלול כשבידו תמיד שופר צמוד. לעיתים מצטרפת אליו עליזה, החותנת המופלאה שלי, שעה שאברהם משמיע קולות שופר של התעוררות לחיילי צה’’ל הנלחמים בגבול עזה ולכל מי שרוצה לשמוע ולהתחזק. בסוכות, חג האסיף הוא שיא העונה בחקלאות, לפני הגשם הראשון, אברהם, באופן פלאי, מוצא זמן לעבור ממוצב למוצב לאורך הגבול עם עזה ומצרים כשבידו ארבעת המינים כדי לזכות את החיילים בברכה. עוד אני מהרהר על קירוב הלבבות המכונן והנה ריח החמין של רעייתי כבר מתפשט בחלל המבואה, עולה באפי, מסחרר את ראשי ומזכיר לי שזו שבת משפחתית לעילוי נשמת אביה יהושע היקר שלנו, שיום פטירתו חל בשבוע של פרשת ‘’לך-לך’’.
שבת שלום של שמחה וקירוב לבבות.
ישראל גולדברג 

כתבות נוספות בקטגורית בדרך לכוותל