סיפור לשבת הגדול אבק לָשוֹן הטוב

סיפורים מחייהם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרבנית רחל ע"ה / צלה בר-אלי

מדפי ספרים

ימי ניסן וערב פסח זימנו חוויות מיוחדות מעולמם של אבא ואימא, הרב והרבנית נריה זצ"ל, ואחלוק איתכם שתיים מהן. 
כותלי הבית בכפר הרואה גדושים היו בספרים מרִצפה עד תִּקרה. חיבת אבא לספריו לא הייתה כְּאל אוסף נדיר ויקר, אלא כאל דבר שהוא תוכן נשמתו. למרות מספרם העצום ידע מה הנושא של כל ספר, מי המחבר וקרובי משפחתו ומה מקומו המדויק. היו ספרים 'מיוחסים', שדרך קבע מונחים היו על שולחנו, והשאר נפקדו לפי הזמן והעניין. עקבות עיונו ניכרו בציון הערות שכתב או בסימניות שהשאיר בין הדפים. בילדותנו ניסינו להתקיל את אבא כשהצבענו על ספר שעמד בקצה מדף עליון ושאלנו לשמו ולטיבו. הזיהוי היה מיידי ומלא. אבא מעולם לא הכזיב.

במבצעי הניקיון החשובים לקראת החג היה מקום של כבוד לספרים אלה. כל השנה אגרו אבק כַּפְרִי, אך בימים שלפני פסח רווח להם. מכיוון ששואב אבק לא היה בנמצא, הוצאנו את הספרים לחצר האחורית של הבית לאוויר הפתוח: מניחים אותם שורות-שורות על לוחות פח שטוחים לשעות אחדות. כל ספר זכה ליחס אישי כשחבטנו בו משני צדדיו לשחררו משאריות האבק. מקפידים היינו על סדר הוצאת הספרים והכנסתם למדפים. ידענו שאבא ישים לב לכל ספר שלא יגיע למקומו הקבוע.
שניים מאחיי מצאו תמיד איזה ספר מעניין ושקעו בקריאתו, שוכחים (או מתעלמים) ממשימות היום. תרעומת ואפילו ניעור קל לא ממש הועילו, ותולעי הספרים המשיכו להחכים.
אימא התמסרה בערב פסח לקמחא דפסחא, גולת הכותרת של מפעלי 'קופת הצדקה' שטיפחה. היום ב"ה רבִּים וברוכים מעשי החסד לקראת החג, אך באותן שנים זה לא היה מקובל. בכספי התרומות שגייסה קנתה אימא מצרכי יסוד לפסח: מצות, יין, שמן, ביצים ותפוחי אדמה, והכול מרוכז היה במרפסת הקטנה של ביתנו.
ממושבי האזור (גאולי תימן, אלישיב ואליכין) איתרה אימא את המשפחות הנזקקות ביותר, ובמחברת מסודרת רשמה את השמות ואת מספר הילדים כדי לחשב את הכמויות לפי גודל המשפחה. המרפסת הייתה לחנות קטנה כשרה לפסח, ואנו הבנות שמחנו להיות 'מוכְרות'.
היו משפחות שהגיעו עם הילדים, והיה לא מעט בלגן ורעש. אימא לא התרגשה, ובסבלנות רבה מעיינת הייתה ברשימות ואומרת לנו מה לתת וכמה. ברצון ובשמחה סיפקנו את הסחורה. בקבוק שמן שנשפך או ביצים שנשברו לא הוציאו את אימא משלוותה. גם ריח מטעמי החג שנישא מבתי השכנים הממורקים לא גרם לה מתח. במאור פנים קיבלה את הבאים, בירכה אותם בלבביות וזכתה מהם לתודות אין קץ.
נזכה אף אנו להיטיב, לשמוח ולשמֵח!

סיפורים נוספים מחייהם של הרב נריה ורעייתו