איזה זוג נחמד

סיפורים מחייהם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרבנית רחל ע"ה / צלה בר-אלי

דמויות של חמד גילוי דעת 420

תנאי מחיה של מחנה קיץ מתמשך לא גרעו מחוויית היצירה של החבר'ה בישיבת בני עקיבא בכפר הרואה. הם היו מוכנים לקשיים. תפריט דל של לחם, ריבה ותפוזים ושֵינה ברפת ריקה או ב'ליפטים' (צריפוני עץ שהעולים מגרמניה הביאו בהם את מעט רכושם) על שקי קש התקבלו ברוח טובה (אולי לא של האימהות). "כל התחלה קשה", הכריזו החברים, "אולם שבעתיים קשה להתמיד ברעיון. שטח התורה שהיה עזוב עד כה יחל לפרוח. על כך נשקוד עתה. 'ישיבת בני עקיבא' – כמה יפה מצלצל הדבר למרות כל הקשיים, על אף המכשולים".
נוסף על הלימוד התורני התפתח הווי של תנועת נוער: שמחה, ריקוד ושירה. "הימים הראשונים עברו בשמחה מרובה על החדש", העיד נתנאל קצבורג, מקבוצת המייסדים. "מתקשים היינו היאך לומדים בניגון, עד שבא נריה ולימדנו ניגון וכיצד לומדים בו". גם את הבוקר התחיל אבא בניגון. עם שחר העיר את הישֵנים בשירת "ישראל עם קדושים קומו לעבודת הבורא" (כל בוגר מתרפק עליה…).

באווירה לבבית נוצרו יחסי אמון וקרבה, וענייני הישיבה הוכרעו ב'פרלמנט הנוער', שהיה רפובליקה של תורה. החברים נשאו בעול הנהגת הישיבה מתוך מעורבות ואחריות. "כולנו היינו שווים", סיפר נתנאל קצבורג. "יחד עם זאת הרב נריה הקרין סמכות. כשמישהו לא הניח את הדעת בהתנהגות הוא רמז לו רמז עדין, והרמז הובן".
נושא שהטריד את החבר'ה, אך הם לא העזו להעלות אותו לדיון אף לא ברמז, היה הרווקות של אבא. הכול טוב – ואישה אין. נראה שעניין זה העסיק אף את אבא… באותה שנה (ת"ש) התקיימה בחול המועד פסח בירושלים ועידת בני עקיבא. כמורה דרך רוחני בארגון הייתה נוכחות אבא בוועידה משמעותית. גם אימא (אז רחל גיטלסון), סטודנטית באוניברסיטה העברית, השתתפה בוועידה מטעם סניף ירושלים. כחברה של דודתי דבורה (אחות אבא) מאז לימודיה בתיכון, הכירה אימא את בני משפחת מנקין ואת אבא בהם. בנסיבות אלה חשבה שתשומת הלב שהוא מקדיש לה בוועידה אך טבעית. כמובן, לא יכלה לשמוע את לחישת ידידם צבי קפלן באוזנו של אבא שכדאי לשים לב לצעירה רחל.
במסגרת הוועידה צעדו הצירים לכותל המערבי, ואבא ליווה את אימא. מחווה כזו כבר עוררה אצלה תגובה, וברצינות טיפוסית לה שאלה ישירות: "מה יחסך אליי?" התשובה הייתה החלטית: "ל"ג בעומר או שבת נחמו"…
מאז התפתח קשר מבורך רצוף חליפת מכתבים מרגשת (מתועדת בספר "מסתר המגירה", בהוצאת ידיעות ספרים), וח' בכסלו תש"א נקבע לתאריך נישואי משה צבי נריה ורחל גיטלסון.
הזוג הצעיר החליט לקבוע מושבו בכפר הרואה, ובישיבה קיבלו בהתלהבות את ההחלטה. בפתיחות ובנעימות העלו החבר'ה לדיון כללי מי ומי ישתתף בשמחת הנישואין, איך תתנהל מסיבת שבע הברכות וכדומה. הרבה רֵעים אוהבים באו לשמוח בחתונת רֵעים אהובים, והתרוממות הרוח הייתה בעיצומה. ריקודי מצווה סוערים נמשכו שעות ארוכות לקצב שיר ידוע ביידיש שהותאמו לו המילים "כיצד מרקדין לפני הכלה" (עד היום שרים אותו בחתונות).
כלה נאה לחתן מעולה… איזה זוג נחמד! מזלנו הטוב!

סיפורים נוספים מחייהם של הרב נריה ורעייתו