בלי עוגות ובלונים

סיפורים מחייהם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרבנית רחל ע"ה / צלה בר-אלי

יום כ"א בשבט שיחול השבוע הוא תאריך הולדתו של אבא, הרב נריה זצ"ל. בשנות ילדותו ברוסיה הסובייטית לא היה יום ההולדת סיבה למסיבה כמקובל בימינו. אבא, כמו אחיו וחבריו, לא חגג עם בלונים צבעוניים ולא ציפה לעוגת שוקולד מקושטת בנרות או למתנה יפה המוגשת באירוע מושקע. הוא פשוט גדל בשנה במזל טוב.
יוצאי דופן היו יום ההולדת השלושה עשר והשנה שקדמה לו. בצעירותו התעניין אבא בספרים על גדולי ישראל, וכשקרא על הגאון האדר"ת התפעל ממנהגו להניח תפילין לפני שהיה בר מצווה. הוא ידע שבבית כבר יש תפילין בשבילו (סבא, הרב פתחיה, חרד שמא בעתיד לא יהיה אפשר להשיג ברוסיה תשמישי קדושה, והזדרז לרכוש תפילין לבניו), ובליבו גמלה ההחלטה שבבוא העת ינהג כמו האדר"ת.  בהיותו בן שתים עשרה החליט אבא שזה הזמן הנכון לממש את רצונו. בימות השבוע השכים בבוקר מוקדם לבית הכנסת, ולפני תפילת שחרית עמד בצד והניח תפילין בצנעה. באחד הימים הקדים שמש בית הכנסת להגיע, ולהפתעתו ראה את משה צבי הצעיר מרוכז בפינה עטור בתפילין.

 נסער סיפר השמש על הגילוי לרב פתחיה. סבא, שהכיר את בנו וידע שמחשבתו טובה, לא ניסה לשדלו להפסיק, ואבא המשיך במנהגו מתוך שמחה של מצווה.
באותה שנה גם כתב בכל שבוע רעיונות על פרשת השבוע בעברית בכתב ידו היפה, ואת דברי התורה כינס במחברת מיוחדת.
רגש עז הציף אותו ביום הולדתו השלושה עשר. בדפי פנקסו כתב: "יום הבר מצווה! יום היותר גדול בחיים! עד היום הזה הייתי עוד ילד, אך עתה הנני יוצא מרשות 'ילד' לרשות 'איש' והנני מצווה על כל המצוות ככל אדם מישראל". מבורך בדמיון המשיך ותיאר התנצחות בין היצר הטוב ליצר הרע. מסקנת היצר הטוב הייתה דברי אזהרה וחיזוק: "לכבוש את יצר הרע צריך זהירות יתרה! היזהר חביבי! קווה אל ה' ושמור דרכו… כי ה' אוהב משפט, ולא יעזוב את חסידיו לעולם". שיח היצרים נחתם בתחינה ובתפילה: "הושיעני, אלוקי, הושיעני!"
שבת בר המצווה הייתה חוויה מחממת לב. סבתא רחל, הרבנית מנקין, הזמינה אצל אחת הנשים בעיירה סוודר סרוג לפי מידתו של חתן השמחה. "לבוש בסוודר צמר חום הוא נראה חגיגי מאוד. גם חגורה חומה שקנו לו עשתה עלינו רושם", סיפרה האחות מרים. "במצבנו אז בגד חדש כזה השרה אווירה של משהו מיוחד".
שכנים וידידים הוזמנו לעונג שבת והתכבדו בפרוסת עוגה ובכוסית קטנה של יין. "משה צבי הכין את הדרשה בעצמו", הוסיף וסיפר האח בנימין. "לפני שהאורחים באו הוא הביא הרבה ספרים והניח אותם על השולחן. בקול בוטח ובבהירות אמר את הדרשה וניסח יפה את הרעיונות, שהצטיינו בעומק והיקף. את הדברים ביסס מתוך המקורות שהיו סדורים לפניו, והקריא אותם בטוב טעם ודעת. כולם התפעלו מאוד".
אהבת התורה של בנו ושמחתו במצוותיה האיצו בסבא פתחיה למצוא לו מקום שיוכל להתפתח בו רוחנית. בתקופה שהוטלו ברוסיה הגבלות חמורות על ישיבות זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. להפתעתם ולשמחתם של בני המשפחה עברה אז בעיירה שמועה כי בעיר הבירה מינסק מתנהלת במחתרת ישיבה לצעירים. הידיעה עודדה מאוד. בלא היסוס סוכם שייסע ללמוד שם. בהחלטה זו ראה אבא הבטחה ותקווה: "אזכרה ימים מקדם, ואני צעיר קטן ובודד בעיירתי, וסביב אפלה רוחנית", כתב. "והנה הבריק לעיניי אורה של ישיבת מינסק, ותינצל נפשי".
בשבוע הבא נלווה בעז"ה עוד שני ימי הולדת משמעותיים

סיפורים נוספים מחייהם של הרב נריה ורעייתו