גומל חסד- חסד יסובבהו

סיפורים מחייהם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרבנית רחל ע"ה / צלה בר-אלי

כך סיפרה הנכדה גילת לתלמידותיה בסיור בבית: "'נוסעים לסבא וסבתא' פירושו באים לכאן, לבית שכל הזמן היה פתוח, גם למשפחה וגם להמון-המון אנשים. יש פה הרבה ספרים – מה שאתן רואות הוא רק חלק – כל פינה בבית הייתה מלאה בספרים. סבא שלי היה קשור ללימוד תורה בצורה כזאת שהרגיש ממש כמו שתינוק יונק, וברור שלא יכול לחיות בלי לינוק. ככה היה בשבילו לימוד התורה. זה לא היה מהראש, 'חשוב ללמוד תורה', זה באמת היה משהו מאוד פנימי, זה המעיין שהוא שאב ממנו, זה מה שנתן רוח, כוח ועוצמה לחיים הגדולים שהוא חי. 

 

 

"סבתא רחל הייתה בחורה מאוד חכמה ומוכשרת. היא למדה באוניברסיטה בימים שזה היה משהו ממש לא רגיל לבנות דתיות. היה לה הרבה משל עצמה. כשנפגשה עם סבא שלי והם החליטו לבנות בית ביחד היא ראתה לפניה אדם שחולם בגדול. היה לה ברור שהיא מתמסרת למימוש החלומות שלו, כפי שאמר: 'גדולים החולמים חלומות גדולים, הופכים החלומות למציאות'. 

"מקובל היה בתקופה ההיא, בדור הצעיר, שאתה יכול להיות חלוץ, ציוני, קיבוצניק, או בחור ישיבה שלומד תורה ומנותק מבניין הארץ. 'תורה – מה זה רלוונטי פה בארץ?' אלו היו שתי האפשרויות. סבא ראה בחזונו שאפשר ליצור כאן ציבור ציוני-דתי, ציבור שמבין שאנחנו יונקים מהתורה הזאת ומתוכה אנחנו יוצאים לפעול ולעשות בישיבות ובהתיישבות, בביטחון, באקדמיה ובכל התחומים הנצרכים לחיי עם במדינתו. זה היה החלום הגדול שלו בזמן שעדיין לא היה דבר כזה. וסבתא שלי החליטה שהיא הולכת איתו לגמרי.

"הבית הפשוט והקטן הזה – שגדלו בו שמונה ילדים – נראה עכשיו יותר מרווח ומטופח ממה שהיה באמת. אין ספות בבית. יש רק חדר אוכל וחדר לימוד, החדר של סבא וסבתא וחדר הילדים. החדר הגדול היה חדר הלימוד. זה מרכז הבית, המקום שנותן את הכוח. 

"בבית הזה היה ברור שהחיים יקרים ושיש לנו תפקיד. מתי הספיקו סבא וסבתא לחיות את החיים של עצמם? זה לא היה. לא היה דבר כזה החיים של עצמם. החיים שלהם היו הנתינה והעשייה למען הכלל. היינו באים לפה לבקר אבל בעיקר להתחבר לאיזה מטען שמזכיר מהם החיים באמת. 

"יהי רצון שנשכיל לקחת את הדבר היקר הזה שקיבלנו – החיים – עם הייעוד האישי שלנו, שכל אחד מגלה ולומד על חייו שלו, וללכת עליו באמת. לחלום בגדול ולהגשים".   

סיפורים נוספים מחייהם של הרב נריה ורעייתו