גומל חסד- חסד יסובבהו

סיפורים מחייהם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרבנית רחל ע"ה / צלה בר-אלי

בראשית שנות המדינה שכנה סמוך לכפר הרואה מעברת האוהלים אליכין, שהתגוררו בה עולים מתימן. בחורף קרסו האוהלים. אבא ואימא הזמינו לביתם הקט משפחת עולים בת חמש נפשות, והיא נשארה איתם כשלושה חדשים.

מצוקתם של עולים אלה נגעה לליבה של אימא והביאה אותה להקים קופת צדקה. 'מאגר התורמים' היה אנשי הכפר, ויכולת העזרה שלהם הייתה מצומצמת. דבר זה לא מנע מאימא לעבור בין בתי הכפר ולבקש מהמשפחות התחייבות ל'הוראת קבע' אחת לחודשיים, ואפילו בסכום מינימלי. המשפחות אכן נענו לבקשתה, הממעיט בסכום של 25 אגורות, והמרבה בסכום של 2 לירות. כל תרומה התקבלה בתודה ובשמחה. 

 

כמו כן ביקשה אימא מהתושבים שגם את התרומות שנידבו בחגים באמירת 'יזכור' לעילוי נשמות בני משפחותיהם ייתנו לקופת הצדקה שלה. לצורך זה הדפיסה כרטיסיות שבפינותיהן הודפסו סכומי כסף שונים, הניחה אותם במקומותיהם בבית הכנסת, וכל אחד יכול לקפל את פינת הכרטיסייה לפי הסכום שהתאים לו. 

את התרומות האלה הוסיפה אימא להוראת הקבע, ואחת לחודשיים עברה מבית לבית לאסוף את כספי הצדקה. כשגדלנו עברה משימה זו לידינו, הילדים, וב"ה זכינו להתקבל בכל בית בשמחה ובמאור פנים. בערוב ימיה, למרות הקושי הפיזי, עברה אימא בעצמה מבית לבית לאסוף תרומות באומרה "כשבאים ילדים נותנים להם סכום קטן, וכשאני באה התרומה גדולה יותר".

בכסף זה קנתה אימא מצרכים להעשרת סל המזון של המשפחות. זכור לי במיוחד איך בכל שבוע היו נערמות בביתנו שלוש ערמות גבוהות של תבניות ביצים, ונשים ונערות מצוידות בכדי חלב ריקים באו לקחת את הביצים בזהירות, בתקווה שלא יישברו בדרך הארוכה מהכפר לאליכין. 

כמה ימים לפני פסח, בשיא ההכנות לחג, עזבה אימא את כל ענייניה ועסקה בהכנות לחלוקת קמחא דפסחא. מרפסת סגורה התמלאה בחבילות מצות, קמח מצה, יין, מרגרינה ושמן. המשפחות באו החל משעות הבוקר המוקדמות וקיבלו את המצרכים המיועדים להן לפי גודל המשפחה ועומק המצוקה. 

במעברים בין הקיץ לחורף היה חדר הילדים שלנו מתמלא בשקים גבוהים מלאים בבגדים ששלחה מחלקת הרווחה של עמק חפר. בזו אחר זו באו המשפחות לבדוק את תכולת השקים ולקחת את הבגדים המתאימים להן, משאירות ערמות בגדים הממלאים את החדר באי-סדר.

במהלך השנים הגיעו אל אימא אנשים במצוקה מכל הארץ. אימא עשתה כל שביכולתה וגייסה תרומות מאנשי חסד בארץ ובחו"ל, וכך נוספו למעגל הנתמכים על ידה מאות משפחות. אימא הפסיקה את פעילותה בקופת הצדקה רק כאשר ידעה שיש מי שממשיך מפעל זה ושהבקשות לתמיכה יזכו למענה הולם. 

פעילויות החסד של אימא ותרומתה לחברה בישראל זיכו אותה ב'אות הנשיא למתנדב'.  

סיפורים נוספים מחייהם של הרב נריה ורעייתו