חזק והתחזק

סיפורים מחייהם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרבנית רחל ע"ה / צלה בר-אלי

בעיצומם של ימי קיץ (לפני 89 שנים) עלה לארץ ישראל אבא, הרב משה צבי נריה זצ"ל. מעטים מאוד קיבלו באותן שנים היתר יציאה מרוסיה הסובייטית, ואבא זכה להיות ביחידי סגולה אלה. בתודעה של נס גלוי, אחרי 17 שנות חנק רוחני, עשה הצעיר דרכו ארצה באונייה נושנה של צי הסוחר הרוסי. 

העיניים היו נשואות למרחבים. המסע הממושך בלב ים הציף תחושות ועורר מחשבות, וביומן כיס קטן כתב רשמיו (בעברית). ככל שהתקרב לארץ סער הלב וגאו הרגשות: 

 

 

"מחר נשוב אל ארצנו! אלפיים שנה מחכים אנו למחר זה, והננו המאושרים שזכינו לו. רוח חדשה עברה עלי – רוח של חיים, של תחיית עם גולה שאי אפשר להרגישה בגולה. מרגיש אני שינוי בכול. השמש מזהירה בזוהר המשעשע את הנפש, המלטפה בחיבה ואהבה מסותרה. גלי הים רוקדים סביבות האונייה והיא מחקה את הגלים – מתרוממת ויורדת. הכול נראה בעיניי כעין הרמוניה של שמחה, חדווה מלאה אצילות וקדושה, הוד ויופי, זוהר עליון. הכול נתמלא רינת חיים ושמחת ארץ הקודש, מאיר באור צח. ויהי אור. נסו צללי החושך. מחשבות הזעם הרצוצות השבורות אינן כלל. אור וחושך היו משמשים בערבוביה קודם בריאת העולם, ולי נברא עולם חדש ששם ישרור רק אור שאני צופה בו מראש עולמי ועד סופו. 

"יום ד' בבוקר. הלילה האחרון של הגלות. כל הגלות היא לילה אחד ארוך, ועכשיו כבר זורחת לנו השמש. אתפלל על הסיפון. מרחוק נראית הארץ לבנה. חול וחול. אני עומד בראש האונייה, מביט ומתקרב לארץ. השמש פורשת לפני מרגליות נוצצות על הים. אינני חפץ לעזוב את מקומי ואני שר שירים. העיר נראית… בניינים יפים בנויים מחדש. מתקרבים אנחנו, מתקרבים". 

במכתב לבני המשפחה תיאר אבא את התרוממות הרוח למראה חופי הארץ הקרבים: "משה, משה! מהר-מהר! רואים כבר! כל כך חפצתי להיות הראשון, לראות את הנקודה הראשונה. קידמוני אחרים. לא זכיתי. אני ממהר לעלות על הסיפון. שם בקצה האופק לבן… כמה זה נחמד. כמה יפה היא ארץ ישראל שלנו. שוכנת לה מעבר ימים וחוט של צניעות משוך עליה. הלב מרטט, פוחד במקצת. ישנה הרגשה שהנך בלתי ראוי לכך. הרגשה של זרות לגבי הקודש. 'והזר הקרב יומת'. 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו'. הנה רואים כבר בעין פשוטה. נראות כבר נקודות שחורות. תל אביב. דמעות עומדות בעיניים. עומדים אנחנו על הסיפון ושותקים שתיקה כבדה. כמה גדולה הייתה אותה שתיקה". 

נמל יפו היה נמל בית – חוף מבטחים לפליט המגיע אל חירותו ומקומו. בעת שדרכה רגלו על אדמת ארץ ישראל זכה לקבלת פנים ציונית נלבבת. כ' בתמוז היה יום פטירתו של הרצל, ולכבוד חוזה המדינה הסתובבו ילדי ישראל ובידם קופות כחולות של "קרן קיימת לישראל" והתרימו עוברים ושבים. כל תורם קיבל סמל שדיוקן המנהיג הציוני חקוק בו. כה גאה היה אבא להלך ברחובה של עיר עברית כשאת דש בגדו מעטר סמל ציוני מובהק כל כך. חזק והתחזק! 

סיפורים נוספים מחייהם של הרב נריה ורעייתו