נטיעות יפות

סיפורים מחייהם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרבנית רחל ע"ה / צלה בר-אלי

תמונה של נטיעה של עץ, דמויות של חמד 429

בצעירותו עלה אבא (אז משה צבי מנקין) מרוסיה הסובייטית לארץ, לירושלים. בישיבת מרכז הרב האירה לו תורת הרב קוק זצ"ל, והוא הרגיש שזכותו גדולה שהוא שותף בתחיית עם ישראל בארצו. "גאולת העם וגאולת הארץ משלימות זו את זו", כתב בפנקסו. "בה במידה שהעם נגאל והולך, באותה מידה הארץ נגאלת והולכת". 
הוא נהנה לא רק ללמוד תורה בלי פחד מהמשטרה החשאית, אלא גם לקלוט את הרעשים ואת המראות של חיי עיר בריאים. "באתי אל הארץ. הנני צועד על רגבי אדמתה, רחובותיה, סלעיה ואבניה", תיאר במכתב לבני משפחתו. "כשנסעתי באוטו העירה הרגשתי אהבה לרעש האוטו, לכביש האספלט ולילדים ההולכים על המדרכות ומדברים עברית. ערבוב של קולות מגיע אלי. קול תפילה מבתי כנסיות וקול החוצבים בהר, הסתתים והבונים. איזו מזיגת פלאים".  רצונו היה לחוש ממש גם את פלאי המרחבים. בי"ז בשבט, חצי שנה אחרי שבא ארצה, יצא עם חברים מהישיבה לטיול רגלי ליריחו ולים המלח.

 "הרב קוק עודד טיולים כביטוי לאהבת ארץ ישראל. להכיר את הארץ ולהתקשר לנופיה – זה היה כשר למהדרין", ציין. "בשבילי זה היה טיול ראשון, והסמיכות לט"ו בשבט כנראה לא הייתה מקרית. עם מקלות בידינו יצאנו לפנות בוקר והלכנו דרך שבילי ואדי קלט ליריחו". חבלי הארץ החדשים הסבו לו קורת רוח מרובה.
יחסו לארץ ולבניינה לא נעלם מעיני הרב שמואל הכהן ויינגרטן: "כאשר בנו את בית 'הפועל המזרחי' ניגש משה צבי מנקין, לקח את האת וחפר באדמה כדי לקיים בגופו בניין ירושלים".
באופן דומה נהג אבא בביקורו בקבוצת בני עקיבא שהוקמה ליד פתח תקווה: "בתחילה עבדתי בגיזום הענפים היבשים, ולמחרת חפרתי בורות בטורייה", תיאר. "בבוקר יום שלישי לא הייתי מסוגל לצאת לעבוד. ידי מכוסות היו יבלות, והגב שבור ממאמץ יום האתמול".
הקשיים לא ריפו את הידיים. הקשר לקרקע ולעבודתה הודגש במיוחד בט"ו בשבט. "הרציתי בארגון. נצטרפו פסוקים, מאמרי חז"ל ורעיונות", כתב ביומנו. "אתמול הייתה התהלוכה של בתי הספר למגרש הנטיעות בתלפיות. בזמן התהלוכה אתה שמח ונהנה על ילדי ישראל הרעננים, היפים והגאים".
שמחה ורעננות הורגשו גם בפעילות בבני עקיבא. הגב' תמה, אז חניכה בסניף, סיפרה: "'נריה' לקח אותנו לשדה הפתוח, ובהתלהבות שר איתנו שירי ארץ ישראל".
בחוברת "ראש השנה לאילנות – ילקוט חגה של ארץ ישראל", שהוציא מטעם הארגון, כתב אבא: "ט"ו בשבט צריך לשוב ולתפוס בחיינו את המקום שהיה לו בשבת ישראל על אדמתו. נצטמק החג בגולה ורע לו. החרובים היבשים שהיינו אוכלים בו שימשו לו סמל. עכשיו יש לשוב אליו וישוב אלינו. תפוחי זהב עסיסיים מלאי מיץ נאכל בו, והתיז עלינו ממתז תנובת הארץ".
תנובה עסיסית של ארץ ישראל מצאה מקומה בחצר ביתנו בכפר הרואה. כשהיו זוג צעיר ובנו את ביתם, נטעו אבא ואימא סביבו עצים משבעת המינים: גפן, תאנה ורימון שנתנו פירות, דקל שלא שרד וזית עב גזע המכבד את חזית הבית עד היום. על אלו הוסיפו עץ ושיח מארבעת המינים של סוכות: אתרוג, שפריו המועט הרשים בגודלו, והדס, שריחו מבשם את חזית הבית. תודתנו רבה לאגרונום מר אליאש, שהמליץ לאימא לנטוע גם עצי פיג'ויה וגויאבה, שפירותיהם כה חביבים עלינו.
במהלך השנים טיפחה אימא בחצר האחורית גינת ירק. טעם מיוחד היה לגזר הטרי, לעגבניות האדמדמות, למלפפונים ולפלפלים הירוקים. רק תפוחי האדמה עוררו פחות התלהבות…
בדרכו גם אבא טיפח את העניין החקלאי. "כשגרתי במחולה היה הרב נריה חבר כנסת", סיפר חיים הולנדר. "הוא שלח לנו עלונים שקשורים לחקלאות וממוענים לחברי כנסת כמו ג'בר מועדי הדרוזי, שולמית אלוני ועוד. הם כנראה זרקו אותם, והרב נריה, שרצה להעשיר את הידע שלנו, היה מוחק את שם חבר הכנסת ושולח את העלונים למושבים ולהתנחלויות".
בילדותנו התכבדנו בט"ו בשבט בפירות אחדים בלבד. המבחר לא היה גדול, ואימא השתדלה לרענן את התמרים, הצימוקים, הדבלות והחרובים בתפוחים, בננות ופירות הדר מתנובת כפרנו. אבא היה נוהג להזכיר שט"ו בשבט הוא זמן יפה לבקש על אתרוג מהודר…
נהדֵר ונשמח בחגה של ארץ ישראל!

סיפורים נוספים מחייהם של הרב נריה ורעייתו