על ראש יגונו » גילוי דעת

סיפורים מחייהם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרבנית רחל ע"ה / צלה בר-אלי

שני כרכים עבים של "כל אגדות ישראל" לילדים (טרום עידן "כה עשו חכמינו") זכו למקום של כבוד על מדף הספרים בחדרנו. עולם האגדה חביב היה על אבא ואימא, הרב והרבנית נריה זצ"ל, ודומה שחיבתם דבקה גם בנו. עטיפתם השחוקה של ספרים אלה העידה על העניין שגילינו בהם, ו"תולעי הספרים" שבינינו ידעו כמעט על פה רבים מסיפורי האגדות. כך התוודענו גם לאגדות החורבן, שהתאימו במיוחד לימי בין המצרים ולתשעה באב.

אגדות אלה ולִקחן למד אבא עם החבר'ה בישיבה אחרי תפילה ואמירת קינות (בשנים הראשונות הסתיימה שנת הלימודים בתשעה באב). לימים, כשנחשף היישוב בארץ למוראות השואה, ובני נוער פליטים "משם" נקלטו כתלמידים בישיבה, צירף אבא לעיצומו של צום גם עיון בחומרי השעה ואף הוסיף קינה עדכנית מפרי עטו (מקוצר):

מנחם-אב תש"ז

בליל זה קודר, נשרף בית מקדשנו,

נישא קינה ונהי על קברות חללינו

על זקן ונער, טף וגם עולל,

אשר אויב אכזר טרף ולא חמל.

– – –

דומם נשב לארץ מדוכאי יגון

רק נר קטן יאיר חשכת עיצבון,

יראה א-ל ממרום, ירחם עם סגולה

ועל ציון יאיר באור שחר גאולה.

שינוי בלוח החופשות בישיבה אִפשר לאבא להתנתק בימי בין המצרים מעיסוקיו הרגילים ומשגרת יומו ולהרחיק למירון, לשקוע בתלמודו ולהתמסר לכתביו ליד ציונו של רשב"י (ראו "במרומי מירון", גילוי דעת לפרשת פינחס). נופש רוחני זה לא הסתיים לפני ה' באב, יום פטירת האר"י הקדוש, שבו הקפיד להגיע לצפת למקווה של האר"י למרות המדרגות הלא נוחות במדרון התלול ומי המקווה הקרים ("בהושענא רבה ליוויתי את הרב נריה למקווה ברחוב שונֵי הלכות ברובע היהודי", סיפר מוטי, תלמיד ישיבת הכותל. "הערתי שהמים שם קרים מאוד, והרב הגיב בפשטות: 'אם טבלתי במקווה של האר"י הקדוש, אני יכול גם כאן'"). לקראת תשעה באב נוהג היה לעלות לירושלים, וממרומי הר ציון צפה אל מקום הקודש והמקדש.

אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור העיר העתיקה רחב הלב, ובכל שנה ביום צום החמישי היה אבא בירושלים שבין לחומות. בערב התפלל בישיבת הכותל, ובבוקר אצל הכותל. במתפללי מניין מִנחה הקבוע היו שבאו במיוחד לשמוע את תפילתו. "זה חדר לי לתוך הכליות", ציין אחד מהם. אחרי התפילה לימד שיעור בענייני החורבן.

כשנישאתי לבן ישיבת הכותל זצ"ל עברנו לגור בבתי מחסה בעיר העתיקה. מבנה משופץ מרשים אִכלס את ישיבת הכותל, וחדריו בקומה העליונה הוכשרו למגורי אברכים. זכות גדולה עמדה לנו להיות אכסניה ביתית לאבא בבואו לתשעה באב לרובע היהודי. בסעודה המפסקת נאמרו דברים שהזמן גרמם, אך אודה (ואולי קצת אבוש) שרושם חזק נותר בי דווקא מהרגעים שאחרי הסעודה. אבא, שכבר לא נמנה אז עם הצעירים, התיישב על הרצפה ממש, וכנהוג אכל ביצה עם אפר. בלא אומר כולו אמר אבלות. כובד הראש, המבע הרציני והמראה היגוני צרבו בי עצב חורבן שלא ימוש מזיכרוני. 