מה שנותר גם עבורך מפרדסי השרון

סיפורים מחייו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל

בנערותי קראתי (אולי בספרי הרב נריה) תיאור של השתתפות הרב קוק בנטיעות הפרדסים במגדיאל, הוד השרון. הרב התעקש לחפור בקרקע ארץ ישראל בידיו, ללא את חפירה, שתל את השתיל בהתרגשות רבה, “ופניו היו להבים”. אחר כך שאל אותו המספר מדוע התרגש כל כך בעת הנטיעה, ופניו “כקורא את שמע”. השיב לו הרב שהדבר הראשון שעסק בו הקב”ה בעולמו היה בנטיעה, “ויטע ה’…גן בעדן מקדם”, ואנחנו מצווים ללכת בדרכיו, “ואיך לא אתרגש בקיום מצוה זו?”.
בזמנו לא הבנתי את הדימוי “כקורא את שמע”. חשבתי שהשאלה היתה מדוע הרב מייחס למעשה הנטיעה, הארצי והחומרי, קדושה כה גדולה כעבודה רוחנית. עברו שנים עד שקיבלתי הסבר מדויק מן המקור. במסדרון בית החולים ‘הדסה עין כרם’ פגשתי את הרב יעקב רקובסקי זצ”ל, רב המרכזים הרפואיים הדסה. היה זה בערוב ימיו, ושיחתנו נסבה אודות ילדותו בירושלים. הוא סיפר על לימודיו עם אלה שצמחו להיות גדולי דורנו, ועל גדולי התורה שמפיהם קיבל תורתו. מדי פעם אמר משהו על “הרב”, בלא לפרט שם, והבנתי שכוונתו לרב קוק. אומרים שבביטוי “הרב” בלי לפרט, השגור בלשון ת”ח שבירושלים, הכוונה היתה לרב קוק. סיפוריו מופלאים היו, אחד מהם זכור לי במיוחד. וכך סיפר:
“אבי מורי, הרב אברהם ברוך אבא רקובסקי, יליד ירושלים היה, ומתלמידי החכמים המופלגים שבה. לא משה ידו מיד הרב קוק, ואף הרב העריכו מאד. הדברים באו לידי ביטוי בנוסח ההסכמה הנדיר שכתב הרב לספרו של אבי. לרב קוק היה מדי ערב שיעור בביתו, בהלכות התלויות בארץ. השיעור היה ברמה גבוהה ומיועד לאברכים מיוחדים, תלמידי חכמים בלבד. אבי היה ממשתתפיו הקבועים. זכורני איך כילד היה אבי לוקח אותי איתו לפעמים. כמובן, לא הבנתי דבר מתוכן השיעור. ילד יחיד הייתי שם. הרב היה יושב בראש השולחן הצר והארוך, זה שנמצא בחדר האורחים של בית הרב עד היום. את שני צדי השולחן מילאו תלמידי החכמים. ואני – איפה יכולתי לשבת? ישבתי בראשו השני של השולחן, בדיוק מול פני הרב. יושב הייתי ומתבונן בפניו. אחרי השיעור התפללו ערבית, וכשהגיעו לקריאת שמע – לא אוכל לשכוח איך היה הרב קורא ‘שמע’ בהתרגשות רבה, בקול גדול. פניו היו כמו להבה בוערת, ידיו בתנועות חדות ונלהבות, אותן אני זוכר במיוחד. בסערת נפש שלא מהעולם הזה היה קורא. כשהגיע הציבור לסוף שלוש הפרשיות, הרב היה מסיים רק פסוק ראשון של ‘שמע’”.
רק אז זכיתי להבין במעט את הדימוי בשאלת הנטיעות במגדיאל: “פניו להבים כקורא את שמע”.