הווי רץ למצווה: איך זוכים לכך?

הרב מאיר גולדוויכט

שנינו במשנה: “בן עזאי אומר: הוי רץ למצווה קלה כבחמורה” (אבות ד, ב). הרמב”ם בפירושו על המשנה מסביר מהי מצווה קלה: משה רבנו ידע שלא ייכנס לארץ ישראל, ואז הגיעה לידיו מצווה פשוטה למדי, להבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן. משה, שידע שלהפרשת הערים בעבר הירדן המזרחי לא תהיה שום משמעות עד שיופרשו הערים בעבר הירדן המערבי, רץ להבדילן. זאת המצווה שהרמב”ם החליט ללמוד ממנה את נושא הזירוז לקיום מצוות. “חידוש נפלא בתורה יש בו זירוז על מעשה המצוות”, כתב בפירושו.
דברי הרמב”ם צריכים בירור, שהרי המעשה שעשה משה רבנו הוא למעשה רק ‘חצי מצווה’, כי שלמות המצווה היא כאשר יובדלו כל ערי המקלט. אם כן, אין כאן ריצה למצווה אלא ריצה רק לחצי מצווה?


ההסבר הוא שכאשר אנו עושים מצוות אנו מבצעים אותן באחד משני האופנים: מיראת ה’ או מאהבת ה’. ההבדל בין שני האופנים הללו ברור. אדם שמקיים מצוות מתוך אהבת ה’ רואים את ההתלהבות, המרץ והשמחה שבעשיית המצווה. אלה החלוקות הידועות והמוכרות לנו מדברי חז”ל.
משה רבנו מלמד אותנו שיש אופן נוסף לקיום מצוות. בהפרשת שלוש ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי משה מסביר שקיום מצוות או חלק מהן מעניק חיים למי שמקיים אותן. ההבנה הזו דומה לאדם ההולך במדבר ובידו חצי כוס מים שאם לא ישתה כעת ימות בתוך זמן קצר, ואם ישתה יזכה לחיות עוד כמה שעות ורק אז ימות. כל בר דעת יודה שבמצב כזה אין מי שלא ישתה את המים אף שהוא יודע שבסך הכול מדובר בדחיית הקץ.
בכל אדם יש כוח פנימי שאומר לו להמשיך את החיים כמה שרק אפשר. הכוח הפנימי הזה קיים גם במשה רבנו. הוא ידע שלא יזכה להיכנס לארץ אלא ימות במדבר. בורא עולם אמר לו “אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה”. והינה נקרתה בדרכו ‘חצי מצווה’, להבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי. משה יודע שהמצווה הזו תיקרא על שמו של מי שישלים אותה ולא על שמו, ועם כל זה משה מזדרז לבצע אותה.
משה רבנו מלמדנו שעל האדם לקיים מצוות לא רק מיראת ה’ או מאהבתו אלא מתוך הבנה שקיום מצווה או אפילו את חצייה הוא מקור החיים של האדם. לכן מי שזו הסתכלותו על מצוות ה’ יכול לרוץ לקיימן, מצווה קלה כחמורה, כמו שנאמר: “וַיְצַוֵּנוּ ה’ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה… לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה”.
שנזכה כולנו מאורו של רשב״י לאור הגאולה מתוך בריאות, שמחה וברכה.

מאמרים נוספים של הרב מאיר גולדוויכט