נקודת הלב -ליאורה דגו-לויכטר

ליאת יוסף

אפשר היה לעשות את אותם דברים אחרת ולהשיג תוצאות טובות: "כשיש גילוי לב והדברים נעשים מתוך שיח, זה יכול להיראות אחרת. אחד המאפיינים של הקהילה הוא תמימות ואמונה באדם, צלם אלוקים. אנשים עשו את מה שביקשו מהם, ואז הסתבר מה זה באמת, וזה יצר כעס רב

ליאורה דגו לויכטר

בחסות החשכה התארגנו תושבי הכפר בלבוהה לאות שיורה להם לצאת למסע לו חיכו אלפי שנים. עם צידה מועטה, כזו שלא תכביד על הצעידה, הם התחילו דרך ארוכה ומלאת אתגרים. בקבוצה היו אישה צעירה, אדנה ילאו שמה, ושלושת ילדיה, ובהם ליאורה התינוקת, שנולדה שבועות מספר קודם לכן. "הייתי במצב של מוות ודאי", משתפת ליאורה דגו-לויכטר (36) כשאנו משוחחות היום, יותר מ-35 שנים לאחר אותו לילה. "החלב של אימי נגמר עקב קשיי המסע המפרך, שחסרו בו מים ומזון, וההשפעה הישירה הייתה עליי. 'לא חשבתי שתצאי מזה חיה' היה משפט ששמעתי לא אחת במהלך השנים".
הסיפור המשפחתי של דגו-לויכטר מעורר השראה ומעיד על תעצומות הנפש של אימהּ, שבשלב מסוים נאלצה להישאר במדבר הגדול עם שלושת ילדיה הקטנים בלבד: הבכי של ליאורה התינוקת סיכן את הקבוצה כולה. האם התבקשה להשאיר את בתה מאחור, אך היא סירבה ובחרה להמשיך במסע לבד בנחישות ובגדלות רוח.

אפשר היה לעשות את אותם דברים אחרת ולהשיג תוצאות טובות: "כשיש גילוי לב והדברים נעשים מתוך שיח, זה יכול להיראות אחרת. אחד המאפיינים של הקהילה הוא תמימות ואמונה באדם, צלם אלוקים. אנשים עשו את מה שביקשו מהם, ואז הסתבר מה זה באמת, וזה יצר כעס רב

 אחרי זמן מה במחנה הפליטים בסודן, שבו למרבה הצער נפטר אחיה בן ה-4, עלו בני המשפחה ארצה במבצע משה. אבי המשפחה, שהיה איש צבא בכיר באתיופיה, נשאר כדי להמשיך לסייע ליהודים לעלות לישראל, והצטרף אליהם רק כמה שנים אחר כך, במבצע שלמה. כיצד זכורות לך שנות הקליטה וההתאקלמות בארץ?
"התמקמנו בקריית ים. כל הכפר עבר יחד לדיור קבע בשכנות, וזה היה מבורך וטוב. לתוך זה גדלתי, ושם גם פגשתי פער בין הבית והערכים לבין החברה". על החוויות שעברה העדה האתיופית במהלך השנים, החל מהגיור לחומרה, עבור במה שזכה לכינוי 'מחאת הדמים' וכלה במחאה האחרונה והמורכבת, היא מדברת בכאב רב: "אנשים מהעדה עשו דרך בתמימות ובאהבה, והפגיעה הייתה קשה. משבר הגיור שפתח הכול היה שבר גדול וכואב שפער פצע בלבבות".
לתפיסתה, אפשר היה לעשות את אותם דברים אחרת ולהשיג תוצאות טובות: "כשיש גילוי לב והדברים נעשים מתוך שיח, זה יכול להיראות אחרת. אחד המאפיינים של הקהילה הוא תמימות ואמונה באדם, צלם אלוקים. אנשים עשו את מה שביקשו מהם, ואז הסתבר מה זה באמת, וזה יצר כעס רב".

את עצמך עברת כברת דרך מרגשת ומלאת אתגרים, ומצאת בה ביטוי במוזיקה שהיא כשלעצמה מאוד ייחודית: מוזיקת נשמה, מוזיקה אמהרית ושילוב של כתבי הקודש. איפה נקודת ההתחלה?
"המוזיקה בשבילי היא נקודת הלב, זה חלק מהשיח שלי בעולם. מאז שאני זוכרת עצמי אני חיה מוזיקה. לקראת גיל העשרה התחלתי ממש לכתוב ולהלחין. תפילות קודש של קייסים, קטעים מתהלים. בשלב זה גם התחלתי ללמוד פסנתר, גיטרה ופיתוח קול.
"השפיע עליי אבי ז"ל, שלצד היותו איש צבא עסק במוזיקה וניגן בכלים אותנטיים אתיופיים. הפעם הראשונה ששמעתי אותו שר הייתה כשהייתי בת 7, הוא קונן קינות מסורתיות על אחד מקרובי המשפחה. הייתי רחוקה ולא ידעתי מי האיש שאני שומעת. שאלתי את אימי 'מי זה?' והיא ענתה 'זה אבא שלך'. מאוד התרגשתי. זה נגע בליבי חזק". 

באים מאות אנשים, ומפה לאוזן יצא לי להופיע לפני הדלאי לאמה בביקורו בארץ. אני מאמינה שיש בורא לעולם, והוא מכוון את מה שצריך לקרות. במופע חי יש הרבה אלתור שמתחבר למוזיקה בתרבות האתיופית. שם אני מרגישה בבית. קשה לי עם המכניות של דיסק, אבל אולי יום יבוא וזה יקרה

אחרי שירות לאומי בירושלים, שבמהלכו גם הופיעה בפעם הראשונה על במה גדולה במדרשת מת"ן, החלה לימודים אקדמיים והתקדמה לעבר החלום להפיק דיסק של המוזיקה הייחודית שלה. את יהודה לויכטר, היום בעלה ואז מוזיקאי צעיר, הכירה כשצפתה בהופעה שלו בעיר. בעידוד חברתה אזרה אומץ ופנתה אליו אחרי ההופעה בבקשה שילווה אותה מוזיקלית לדיסק שבדרך. "עברו כמה מפגשים", היא צוחקת, "עד שהוא אמר 'אני לא רוצה לעשות איתך מוזיקה, אני רוצה להתחתן איתך'". כיום מתגוררים בני הזוג וחמשת ילדיהם ביישוב מרחבי דוד שבגוש עציון.
לזוג חוויות רבות מהמפגש הבין-תרבותי, בעיקר ממפגשיו של יהודה עם העדה האתיופית, והם צולחים אותן בתקשורת ובאהבה גדולה: "הרבה פעמים יש הכנות לקראת. יהודה עצמו אישיות מאוד ייחודית, נוף אחר בתחום המוזיקה ובתפיסת העולם. הוא מצליח להתגמש ולהשתלב בתרבות שלנו. לי היה קל יותר, כי המפגש יותר טבעי לי".
איפה פגשה אותך המחאה האחרונה?
"אני מרגישה שהיא התווספה לשלל הפגיעות שהפכו לצונאמי גדול, ואני פגועה מאוד. במחאה הזו בפעם הראשונה הגבתי על המתרחש בפומבי, בקהילה שלי, מול החברות והסביבה. רציתי להעלות שיח ומודעות. כאבתי עם הצעירים שמגיבים מתוך מכאובים שלהם שהצטברו עם שנים".
היצירה שלה היא מבחינתה הדרך לייצר מציאות אחרת, מציאות של חיבורים. לדבריה, את ההשראה היא שואבת בראש ובראשונה מהתרבות האתיופית ומהבית שגדלה בו: "השפעה גדולה יש לאימי, שהכניסה שמחה וחיוביות בכל מצב וראתה כל הזדמנות לצמיחה וגדילה. היא לימדה אותנו שלא לתת מקום לקולות המחלישים. בזכותה אני יודעת מה הכוח שלי, מאין אני באה ולאן אני הולכת".
את הפקת הדיסק בחרה דגו-לויכטר להשהות, ולעת עתה היא מתמקדת בעיקר בהופעות חיות. לדבריה, החלק החי הוא האהבה האמיתית שלה. כתחליף לדיסק הקהל הרב שמגיע להופעות בקביעות פשוט מקליט אותה. בהסכמתה. כשאני תוהה כמה רחוק אפשר להגיע רק מהופעות היא עונה: "באים מאות אנשים, ומפה לאוזן יצא לי להופיע לפני הדלאי לאמה בביקורו בארץ. אני מאמינה שיש בורא לעולם, והוא מכוון את מה שצריך לקרות. במופע חי יש הרבה אלתור שמתחבר למוזיקה בתרבות האתיופית. שם אני מרגישה בבית. קשה לי עם המכניות של דיסק, אבל אולי יום יבוא וזה יקרה".
חלום?
"אני רואה את עצמי עושה עוד מוזיקה, יוצרת קשרים חדשים ואולי גם עשייה משותפת עם יהודה. משפחה, ילדים, כמובן, אבל אולי גם שיתוף פעולה במוזיקה. משם התחלנו", היא מסכמת בצחוק מתגלגל. 

כתבות נוספות בקטגורית אחד על אחד

מתי שריקי זמר

לא עוצר

ליאת יוסף את הריאיון עם מתי שריקי (36), מוזיקאי זמר ויוצר ישראלי, אני עורכת בהתכתבות

קרא עוד »