ספרים רבותיי, ספרים

ליאת יוסף

שבוע הספר העברי בעיצומו ובחרנו להביא בפניכם ספר ילדים חדש ומקורי - "המנגינה של רוזי", שהינו ספר ביכורים לסופרת שרה בסון

הסופרת שרה בסון בספר המנגינה של רוזי

שמונה שנים לאחר שנפטרה אימהּ ניצולת השואה, כשהיא בעצמה כבר סבתא לנכדים, צפתה שרה בסון בפעם הראשונה בקלטת העדות המצמררת שהותירה אימהּ שושנה (רוזה) ביד ושם. הדרך משם לכתיבת ספר הילדים המרגש והערכי, שקראה לו 'המנגינה של רוזי', הייתה ברורה.
"כל חיי גדלתי בצל השואה", אומרת שרה, "אבל אימי מעולם לא סיפרה חוויות מהתופת. מה שכן, היא סרגה כל הזמן. לא היה רגע שראיתי אותה ללא המסרגות. הצליל שלהן נוקשות זו בזו היה חלק מרעשי הרקע של שנות ילדותי". כששאלה שרה הילדה את אימהּ לפשר הסריגה הביטה בה האם בעיניים דומעות ואמרה לה: "מיידע'לה את שואלת דברים קשים". שרה הבינה שזו שאלה שלא שואלים עוד.

"אחרי שנחשפתי לעדות החלטתי שלא ייתכן שהסיפור הזה ילך לקבר עם אימא. פשוט לא ייתכן. בהתחלה חשבתי לכתוב אותו רק למשפחה. התחלתי לספר אותו לילדים ולנכדים, ואז נוצר לחץ גדול מצד הילדים שזה חייב לצאת לאור. זה המשיך להתבשל בי, וכשהצטרפתי לקורס מנחי זיכרון במכון 'שם עולם' ונחשפתי לעוד ועוד אנשי דור שני לשואה כמוני קיבלתי את הגושפנקה הסופית להוציא את הספר לאור.

"בתחושה הפנימית ידעתי שזה קשור לימים ההם", היא משתפת, "אבל לא ידעתי יותר מזה. זו הייתה סריגה אובססיבית ממש, היא סרגה בלי סוף. אף פעם לא קנינו סריג בבית, הכול רק מעשה ידיה. לא רק לנו היא סרגה, בסוף שנות ה-60 הייתה לה חנות צמר, והיא הייתה סורגת כובעי גרב וצעיפים ושולחת לחיילים. גם כשהתגוררה בבית אבות בסוף חייה סרגה לכל הדיירים ולנכדים שלהם".
רק לאחר פטירת האם נחשפה שרה לקלטת העדות שהותירה: "כשצפיתי בה הרגשתי שאני נכנסת לקודש הקודשים. זה לא היה פשוט כלל, והייתי צריכה להפסיק מדי פעם כדי לקבל כוחות מחדש להמשך הצפייה". עם הצפייה בקלטת התבהרו לה לא מעט אירועי חיים ושאלות קשות קיבלו תשובות, ובהן גם האובססיה לסריגה.
"דרך הצפייה קיבלתי הסברים לדברים רבים. למשל, היו לאימי סימני נשיכות של כלבים על הידיים, ופתאום הבנתי מה המקור שלהם. המדהים הוא שעל אף הבעתה שלה מכלבים היא אפשרה לאחי, שרצה מאוד, לגדל כלב. צמרר אותי לגלות זאת, וזה מעיד יותר מכול על מי שהייתה אימא".
נושא כאוב אחר שהתוודעה אליו שרה בקלטת הוא השבר התורני, כפי שהיא מכנה זאת, שחוותה המשפחה בשואה: "בקלטת היא מספרת שהמשפחה הסתובבה שבועות ביערות. הרעב המציק היה קשה מנשוא, ואז הם מצאו גופת חזיר. היא מספרת איך התחיל שם דיון הלכתי בין אביה לאחיה הגדול אם מותר לאכול את החזיר או לא. בסופו של דבר פסק אביה שמותר. היא מתארת את הרגעים הללו, את השאלה שהיא, הילדה, שאלה את אביה לאחר שאכלו: 'האם אלוקים לא יעניש אותנו?' ואת תשובת אביה, שענה שלאלוקים כנראה לא אכפת מה עושים לילדים שלו, כי הינה זה מה שקורה להם עכשיו. כשצפיתי בזה חוויתי את רגע השבר והאובדן הגדול שהיה שם".

באותה קלטת נחשפה שרה גם לסוד הגדול של המסרגות שליוו את חיי אימהּ, ואת הגילוי הזה בחרה להעלות על הכתב בספר ילדים מרגש ומעצים המנגיש את סיפור השואה והגבורה ומתאים אותו להבנתם של ילדים.
"כשראיתי את העדות של אימא הבנתי שהיא הייתה ילדה בת 12 כשפרצה המלחמה. ילדה רבת תושייה ואומץ וגבורה. הרעב בגטו היה לה קשה מנשוא, והיא החליטה שהיא חייבת להביא עוד אוכל למשפחה. היא נזכרה בלימודי הסריגה שלמדה כשהייתה בת 7 בבית הספר, אלתרה מסרגות ממטרייה שבורה וחוטים מעלים או מבדים ישנים והתחילה לסרוג. היא מצאה פרצה בגדר ודרכה הצליחה לצאת מהגטו, ובתושייה עברה בית-בית והציעה את הסחורה שלה תמורת מזון.
"בפעם הראשונה שעשתה זאת קיבלה שני תפוחי אדמה, והיא מתארת בקלטת כמה שמחה על שהצליחה להביא אוכל למשפחתה. היא מספרת איך אימא שלה הריחה את תפוחי האדמה ואת המרק העשיר שהיה להם באותו ערב". 

הסופרת שרה בסון

שרה בסון כילדה עם אמה וסריגים שסרגה לה

המסרגות המשיכו ללוות את רוזי בכל שנות התופת וסייעו לה להציל את עצמה ולסייע רבות למשפחתה. הסיפורים שנאספו בדרך הם שעומדים בבסיס הספר שכתבה שרה. 
איך החלטת להעלות על הכתב את הסיפור שהקפידה אימך להסתיר כל השנים ולהפוך אותו לנחלת הכלל?
"אחרי שנחשפתי לעדות החלטתי שלא ייתכן שהסיפור הזה ילך לקבר עם אימא. פשוט לא ייתכן. בהתחלה חשבתי לכתוב אותו רק למשפחה. התחלתי לספר אותו לילדים ולנכדים, ואז נוצר לחץ גדול מצד הילדים שזה חייב לצאת לאור. זה המשיך להתבשל בי, וכשהצטרפתי לקורס מנחי זיכרון במכון 'שם עולם' ונחשפתי לעוד ועוד אנשי דור שני לשואה כמוני קיבלתי את הגושפנקה הסופית להוציא את הספר לאור.

"מבחינתי זה היה רגע מכונן בדרך. הקבוצה במכון ששמעה את הסיפור הייתה תמימת דעים שחובה להעביר דרכו את החוויה לדורות הבאים. זה נתן לי את התמיכה לכתוב. הצטרפתי לקורס כתיבה של מיכל פרץ, ושם זה יצא".
ביום השואה האחרון העבירה שרה באמצעות הספר מפגשי 'זיכרון בסלון' לילדים בפעם הראשונה בתולדות המיזם. התגובות של הסביבה, הן של הילדים והן של הוריהם שהתלוו אליהם, היו מרגשות ומחבקות והובילו אותה להבנה עד כמה הספר מדויק וחשוב בהנחלת זיכרון השואה לדור הצעיר.
שתפי אותנו ברגע מכונן בדרך.
"מאז נפטרה אימי לפני כשמונה שנים מדי פעם אני חולמת עליה, ותמיד בחלום היא נראית כמו שהייתה בימיה האחרונים. לפני כחודש וחצי, בסמוך ליום השואה האחרון, שאלתי את אחי איך אדע מה אני עושה לאימא עם העובדה שאני חופרת לה בסיפורים, אותם סיפורים שהיא הסתירה. אולי היא לא שבעת רצון מזה בכלל? ואז חלמתי עליה שוב, והפעם בחלום היא הייתה כמו בימים הטובים, שמחה ויפה. היא הייתה מחויכת ומרוצה, ואני מבחינתי הבנתי שזו התשובה לשאלתי. זה היה רגע מרגש מאוד בשבילי".
איפה נפגוש אותך כיוצרת בעתיד?
"מי שקוראים את הספר אומרים לי שהסיפור מיוחד ומלא מסרים כל כך שאני צריכה לכתוב אותו גם למבוגרים. זה חלום אחד שאני מקווה שעוד יתגשם. בסופו של דבר יש הרבה תקופות וחוויות בחייה של אימא שלא נכנסו היות שמדובר בספר שמותאם לילדים, אבל אימא הייתה אישיות מיוחדת, ויש בהחלט עוד מה ללמוד ממנה".
הספר 'המנגינה של רוזי' מאויר איורים מושכים ומלאי חיים, והחוויה שנשארת לאחר קריאתו מעצימה ומעוררת השראה לבני כל גיל. הספר יצא בהוצאה עצמית, ואפשר לקנותו דרך הסופרת. 

כתבות נוספות בקטגורית אחד על אחד

מתי שריקי זמר

לא עוצר

ליאת יוסף את הריאיון עם מתי שריקי (36), מוזיקאי זמר ויוצר ישראלי, אני עורכת בהתכתבות

קרא עוד »