יהושע (שושו) מרק שר את הלב

ליאת יוסף

"אני יודע שאצל דתל"שים תמיד יש התכתשויות בבית, אבל אחד הדברים הנדירים אצלנו היה שאף פעם לא הרגשתי מצד אבא שלי חוסר קבלה. תמיד ידעתי שלא משנה מה אבחר, יהיה לי מקום בבית. זה הפך את החוויה לקלה יותר".

צילום: מרים אמיתי

הוא חי מוזיקה ומנגן מגיל צעיר, אבל הפעם הראשונה שיהושע (שושו) מרק פתח את הלב ושר הייתה שבוע וחצי אחרי אותו יום נורא שבו רצחו בני עוולה את אביו הרב מיכאל מרק הי"ד בפיגוע בדרום הר חברון. "כמה ימים אחרי השבעה", הוא משתף, "נפגשתי עם חברים בירושלים. אצלי הכול סגור, אטום, הם מנגנים, ובשלב מסוים כשהמוזיקה ברקע אני פותח את הפה ומתחיל לשיר. מהלב. ממציא מילים בספרדית על אבא שלי ושר בעיניים עצומות. באותו רגע הרגשתי שיש פורקן לכאב הגדול הזה".
מרק (25) הוא מוזיקאי, כותב ויוצר. נגן מוזיקה אנדלוסית, מוזיקה טורקית וערבית ואחד מזמרי הפלמנקו היחידים בישראל היום, תחום שהולך וצובר כאן מעריצים. הוא עמוס כישרון, בעל גוון ייחודי בעולם התרבות והיצירה ורחוק מלהיות איש שגרתי. מאחוריו סיפור חיים מטלטל ומעורר מחשבה, כזה שיכול להיות השראה לכמה ספרים או סרטים באורך מלא.
"נולדתי בבית דוסי מלא ילדים", הוא מתחיל לספר, "ואני הרביעי, הקטן של הגדולים. זכיתי לזוג ההורים הכי מדהימים בעולם. תשאלי כל ילד במשפחה שלנו מי המועדף על אבא ואימא, הוא יגיד שהוא. כל ילד הוא בן יחיד, כל ילד קיבל את המקום שלו במאה אחוז".

"מוזיקת הפלמנקו מאפשרת לי ביטוי של הכאב במקומות הכי עמוקים שלו, בלי פילטרים. ובאותה מידה היא גם נותנת את האפשרות לצחוק עליו. כנראה בגלל זה השירה שלי יצאה לעולם רק אחרי הרצח של אבא, רק אז משהו בי נפתח לשיר."

כילד שגדל בבית שכולו תורה, הוא ספג אותה מגיל צעיר וחיפש לצמוח בתוכה. בכיתה ד', כך הוא מספר, התחיל לקום מדי יום לפנות בוקר בלי שאיש ידע כדי לקרוא תהלים ולדבר עם ה' לפני היציאה לבית הספר: "שנים חשבתי שאף אחד לא יודע שאני קם ללמוד, רק אחר כך גיליתי שאבא שלי ידע כל הזמן אבל רצה להמשיך לתת לי את הרגשה שזה רק שלי, כי זה מה שרציתי בעצם".
טראומות שעבר גרמו להתקפי חרדה מתמשכים, עוררו בו שאלות קשות וערערו את המקום הדתי בחייו. הוא משתף בכנות במאבק הפנימי שחווה בין שני קולות, האחד שרוצה את הקרבה והשייכות והאחר שמבקש לעזוב הכול.

איך הבית קיבל את השינוי?
"כשהודעתי להורים שאני לא דתי הם הזילו דמעה ואמרו 'אנחנו חושבים שאתה עושה טעות, אבל נכבד כל בחירה שלך'. בהתחלה זה מאוד קשה ומורכב. איך אתה מסתובב בבית, איך אתה נראה. אבל תמיד גם בתקופות האלו השיח אף פעם לא היה 'אתה צריך להיות דתי כי ככה כולנו' אלא 'אתה חושב אחרת, בוא תסביר לי למה'. למה הדת היא לא הדבר הנכון, למה הדרך שלך כן. הכול בשיח. מהמקום הזה גם אני כיבדתי אותם, ובבית הסתובבתי כמו שצריך.
"אני יודע שאצל דתל"שים תמיד יש התכתשויות בבית, אבל אחד הדברים הנדירים אצלנו היה שאף פעם לא הרגשתי מצד אבא שלי חוסר קבלה. תמיד ידעתי שלא משנה מה אבחר, יהיה לי מקום בבית. זה הפך את החוויה לקלה יותר".
עם השחרור מהשירות הצבאי, כשכל הדרכים פתוחות לפניו, יצא מרק למסע של חייו. מסע של חיפוש אישי ומקצועי שאולי לא היה שונה ממסעם של אחרים בני גילו אלמלא רצף הטרגדיות שנכפו עליו, טלטלו את עולמו והובילו אותו במידה רבה למה שהוא היום.

ובתוך המסע מתחיל החיבור למוזיקה אנדלוסית ולפלמנקו. איך הגעת דווקא לשם?
"מגיל צעיר אני מנגן. תמיד נמשכתי למוזיקה שיש בה רגש, ולכן המוזיקה הספרדית שבתה אותי. התחלתי ללמוד ספרדית, ועם הלימוד נחשפתי גם למוזיקת הפלמנקו. שמעתי בה רגש עתיק עם כאב רב שנים שאני תמיד מדמה לזקן לבן וארוך. בארץ יש מעטים מאוד ששרים ומלמדים פלמנקו, כשמונה בסך הכול. התחלתי ללמוד את סודות הפלמנקו אצל אחד מהם, ואחרי כמה חודשים הוא אמר לי 'אין לי מה ללמד אותך יותר' והפנה אותי למסטר בארץ, שהוא יהודה שווקי. ואז היה הפיגוע", הוא אומר ושותק.

יהושע מרק

הדיבור על התקופה ההיא קשה לו גם במרחק של שלוש שנים מאותו יום ארור. הרצח, לדבריו, פגש אותו בתקופה הכי יפה של חייו: "למדתי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, הצלחתי בזה מאוד. גרתי בחווה והייתי בקשר זוגי שנראה מבטיח, והמשפחה ובפרט אבא מאוד אהבו. ואז באמצע הכול – הפיגוע. החיים השתנו ברגע. התהלכתי בהרגשה שאפילו את עצמי אני לא מסוגל להכיל".
את הפורקן לכאב ולצער מצא בשירת הפלמנקו העמוקה והמרגשת: "מוזיקת הפלמנקו מאפשרת לי ביטוי של הכאב במקומות הכי עמוקים שלו, בלי פילטרים. ובאותה מידה היא גם נותנת את האפשרות לצחוק עליו. כנראה בגלל זה השירה שלי יצאה לעולם רק אחרי הרצח של אבא, רק אז משהו בי נפתח לשיר. זה לא היה חבוי שם אף פעם, כמו שהרבה זמרים מעידים על עצמם. אני באמת לא ידעתי לשיר. הרגש התעורר, ולימדתי את הקול שלי לעשות את זה נכון, וזו עבודה קשה".

כדי ללמוד באופן המקצועי ביותר, ואולי גם כדי להתרחק מעט מעומס החיים כאן אחרי הפיגוע, החליט מרק לנסוע לספרד. אל היעד, העיר גרנדה שבדרום המדינה, הגיע כמעט מחוסר כול במטרה אחת: להתפתח וללמוד את האהבה שלו היישר מהמקור. "מצאתי שם דירה בשכונה עתיקה מלאה באומנים, והתחלתי ללמוד אצל מורה פרטי. חגגתי שם את יום הולדתי ה-23 והרגשתי שמצאתי את הדרך. חודש אחרי זה נולד לאחי בן, וחזרתי לברית. כשהגעתי לארץ הבנתי שהמשפחה צריכה אותי כאן, ושפחות משנה כרגע מה אני רוצה, אני צריך לחזור להיות איתם. חזרתי והמשכתי ללמוד עם שווקי באופן פרטני.
"עברתי תהליך אישי ומקצועי מאוד משמעותי. תוך כדי חיפוש ולמידה גיליתי גם את עולם המוזיקה הטורקית, שבה אני חש את אותה תחושה עתיקה של פלמנקו. היום אני לומד, מנגן ושר גם מוזיקה טורקית וערבית, אבל בעיקר פלמנקו. כשאני אומר במה אני עוסק התגובות של אנשים הן מייד 'מה, אתה רקדן?' מכירים את הפלמנקו כריקוד, אבל זה עולם שלם. יש לה תשוקה אחרת, למוזיקה הזו, המקצבים שלה שונים, וגם מוזיקאים מתחומים אחרים לא נשארים אדישים אליה".
כיום מרק נשוי לנעמה, שהיא, לדבריו, "דוסית מקריית משה בירושלים", ובקרוב מאוד הם צפויים להרחיב את המשפחה. לשאלה איך מסתדר דתל"ש עם דתייה הוא עונה: "אני כבר לא במאבקים עם הדת. יש לי נקודות חיבור, יש לי חברותא שאני לומד איתה תורה ואני מחובר ליהדות מהמקום הזה.
"אני לא נגד", הוא מדגיש, "אני רואה את האחים שלי, ובאמת טוב להם להיות דתיים. אולי בגלל זה התחתנתי עם דתייה, כדי שהילדים שלי יכירו את שני העולמות, שיהיה להם חופש אמיתי. מה שחשוב לי זה שהילד שלי יהיה הוא עצמו ולא ינסה להיות מישהו אחר". וכשאני אומרת לו שהמשפט הזה נשמע בדיוק אבא שלו ז"ל הוא עונה בחיוך: "לגמרי. אני בן של אבא שלי".

כשנדמה היה שהחיים סוף-סוף חוזרים למסלול שגרתי שב והתדפק האובדן על דלת המשפחה. המוות הפתאומי והקשה של אחיו שלומי ז"ל הותיר במרק חלל עצום אבל פגש אותו במקום אחר בחייו: "אני מרגיש איפשהו שהוא עדיין פה. זה בלתי נתפס. החוויה הראשונית הייתה שאין שום היגיון בזה ושהעולם איבד כל צלם אנוש. אבל אני חושב שהציפייה ללידה שלנו תפסה אותי במקום אחר באבל. לעומת השבעה של אבא, שבה הרגשתי שבאמת אין טעם לכלום בחיים, בשבעה של שלומי פתאום הייתה לי הרגשה שבתוך הכאב העצום האבהות המתקרבת נותנת סיבה להמשיך. מונעת מלהתפרק".
רגע מקצועי מכונן
"זה מבחינתי כל פעם מחדש כשאני יושב עם הגיטריסט שלי, הוא מנגן ואני שר. לשמוע את הגיטרה ולשיר בתוך הצלילים זה לשיר את הכאב ולהיות בו. אני לא מתבייש לבכות כשאני שר, כי זה מחבר אותי למקומות עמוקים. זה מאפשר לי להתמסר לכל מה שאני חווה, לשמחה ולעצב, לכאב ולאובדן וגם לתקווה. פשוט להיות שם ולשיר את זה".
חלום להמשך
"הפלמנקו מורכב וקשה ודורש ממני הרבה למידה כדי להיות יותר מדויק ומקצועי. בעוד כמה שנים תראו אותי, זמר וגיטריסט, כמעט בכל מופע של מוזיקת פלמנקו טורקית ואנדלוסית", ובחיוך הוא מוסיף, "אהיה מהגדולים בארץ ויהיה לי אלבום משלי. פלמנקו טורקי ואני". אמן.

 

כתבות נוספות בקטגורית אחד על אחד

מתי שריקי זמר

לא עוצר

ליאת יוסף את הריאיון עם מתי שריקי (36), מוזיקאי זמר ויוצר ישראלי, אני עורכת בהתכתבות

קרא עוד »