דמי בנפשך שאת סלע

חוות דעת | הרבנית אהובה צוקרמן, מטפלת זוגית ומשפחה

שלום לכולם. קיבלתי כל מיני ד"שים בתקופה הזו. היו שכתבו לי "איזו תקופה כיפית, איזה ילדים מהממים יש לי. למה אני שולחת אותם למסגרות? הם גדלים כל כך יפה בבית. כולם נהיו רגועים יותר". והיו גם דברים כמו "אני לא מאמינה שזה הבית שלי. בשעת האמת' כשכולנו התכנסנו יחד, הגענו למצבים קשים שמעולם לא היו לנו. אני מתביישת לספר. מתי הדבר הזה ייגמר?"
הזמן הזה אכן מיוחד. הוא הכריח את כולנו להיכנס הבית, ואל יצא איש ממקומו אלא אם מד מטר בידו. וכאן נוצר צ'ולנט ממש. 

לפעמים בבישול האיטי המשותף הזה גילינו טעמים ועומקים חדשים בקשרים שלנו והתבשלנו יפה זה עם זה, ולפעמים נשרפנו יחד, גילינו מקומות לא נעימים. אבל מה לעשות? אנחנו תקועים! בדרך כלל לא הגענו לשם, העדפנו לדלג, לא לפגוש, להמשיך קדימה בעזרת כל כך הרבה הסחות דעת שיש לנו בחיים. עד מתי נסיח את דעתנו?
במסכת ברכות כתוב על תלמיד חכם: "אל יפסיע פסיעה גסה, דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומאי תקנתיה להדר לי' בקידושא דבי שמשי”. פסיעה גסה היא דילוג על הפרטים הקטנים שהם חלק מהאמצעים, חלק מהמציאות, שעל ידם אפשר להגיע אל התכלית. למה מדלגים? כי לא נותנים חשיבות לפרטים בשל היותם חומריים או דורשים התעסקות מרובה, וכך מעכבים לכאורה את השגת המטרה. לא נעים להתעכב עליהם, אבל מתברר שבעצם הדילוג מפסידים משהו חיוני מאוד: הדילוג מאבד את מאור עיניו של האדם. הוא רואה את הכול טוב פחות, בבהירות פחותה. הוא מאבד מתוך הריצה והדילוג את הראייה הברורה של המציאות.
כשפוסעים פסיעה גסה מפסידים מפגש עם הרבה טוב בעומק המציאות ומתעלמים מהרבה ולא מתמודדים עם הרבה. באה שבת המלכה (או קורונה), וההתבוננות בקידוש או בנרות שבת מחזירה לנו את הבהירות, מחזירה לנו את ההזדמנות לשהות בדברים. להתבונן. להבין שגם להם יש משמעות שנוגעת למטרות שלנו. לא לברוח לשום מקום, פשוט להיות. להיפגש עם היפה ועם המכוער, לקבל את המציאות, לאהוב אותה כפי שהיא. מורכבת ויפה.
הסכנה שיש בזמן ההתכנסות שנכפתה עלינו היא המחשבות שמתלוות למציאות. פעמים רבות הן יוצרות הלקאה עצמית או הלקאת אחרים: איזה בית יש לי? זה הבית שרציתי? איזו זוגיות?! אילו ילדים? איך זה קרה לי? מי אשם? וכדומה.
יש מציאות, ויש מחשבות על המציאות. מובן שלא פשוט כשהמציאות קשה ולא לשביעות רצוני, אבל מה שהורג אותנו הוא המסקנות שלנו לגבי עצמנו כתוצאה מהמציאות. שאם כך הוא המצב, מה זה שווה. מה אני שווה. אדם אינו יכול לסבול תחושה של חוסר ערך ואינו יכול לסבול תחושה של חיים חסרי משמעות.
אבל איך הגענו למסקנו הקשות האלו? האם הציור של האימא האידיאלית, הבית המושלם והזוגיות המהממת היו בעוכרינו? מובן ששאיפות טובות הן מנוע אדיר להתקדמות ושיפור, אך אם הן הופכות לקריטריון שעל פיו אני מודדת את ערך עצמי, החיים וכו', הרי הן הופכות לרועץ, כי בעקבות מסקנות כאלו אנו מרחיקים עצמנו עוד יותר מהשאיפות שלנו, שכן אנשים מיואשים, מאוכזבים ועצובים אינם מתקדמים.
אם כן, השלב הראשון הוא המוכנות לפגוש את המציאות שלי. לקבל אותה. זו המציאות והיא שלי וה' נתן לי אותה. היא השביל שלי בעולם, ובה אני צריכה ללכת, לעשות תיקון ולממש ייעוד.
כשאנחנו מתווכחים עם המציאות או מתעלמים ומדלגים מעליה בפסיעה גסה אנחנו לא הולכים בשביל שלנו, בנתיבי החיים המיוחדים לעבודת ה' שלנו. "בכל דרכך דעהו" – גם בדרכים המורכבות יותר. ואולי דווקא בהן.
אם אני לא מקבלת את מציאות חיי, לא פוגשת את דבר ה' אליי, אין ידיעה ואין חיבור. "התאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים", להתעסק עם כל הקטנות והמורכבויות ולרומם את כולם.
אחרי הקבלה של המציאות לימדה אותנו הגברת חבושת הכתר להרפות: אז תכננת ורצית וצדקת, ולא קרה. אז מה? מי אמר שכך? מי אמר שרק כך תבוא גאולתך הפרטית או הכללית? את יכולה להרפות מהציור שציירת? את יכולה להעמיק, להתבונן ולהקשיב לציור שלו? ללכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה מתוך אמון וביטחון בו יתברך? את יכולה להקשיב למה ה' רוצה ממך באמת (ולא למה שאת רוצה שירצה ממך)? להיות נוכחת בלי תוכחה (לעצמי או לאחרים) בלי הוכחה (מי אני כדי לקבל אישור על קיומי) במבוכה (בחוסר ודאות) כך פשוט להיות בלי מוכרחת ל(עשות מה שלא באמת צריך) בלי צווחת (כי הם לא נעשים) להיות נוכחת בו.

כתבות נוספות באותה קטגוריה