הכרת הטוב

חוות דעת | הרבנית אהובה צוקרמן, מטפלת זוגית ומשפחה

הזמזום של הזום לא מפסיק להטריד את ההורים שבינינו ויותר מאשר הרעש, השקט של חוסר בעבודות הלימודים מוציא אתנו מדעתנו. איך זה קרה לנו שהכניסו לנו את בית הספר לבית? למרות המאמצים של בתי הספר והמורים לא כל הילדים נכנסים, לא כל הילדים לומדים. ואנחנו… משתגעים. מי ששפר גורלו הוא עובד חיוני. מי שלא – אכל אותה. המאותגרים ביותר בתקופה זו, אלה המורים עם הילדים בבית, שגם במקביל אמורים ללמוד. מה עושים?
חשבנו שכשהילדים בבית הספר אחריות הלמידה מוטלת על המורה, ועכשיו אנו חושבים שהיא מוטלת עלינו. אבל לא זה נכון ולא זה נכון. אז על מי מוטלת האחריות ללמידה? על הילד כמובן.
נראה לי שאתגר הקורונה הציב לנו מצב בלתי אפשרי. כשהאחריות לא נמצאת אצל הילד, אי אפשר, פשוט אי אפשר לקבל אותה במקומו. נכון, כמה מהמורים יודעים שההורים עוזרים יותר מידי, לוחשים וכולי, אבל נסכים כולנו שזו לא למידה. במקרה הטוב האחריות ההורית תסמן וי על מטלה. למידה כזו לא תשרוד לאורך זמן. אנו נאלצים ללמוד מזה “להיות איתם אך לא במקומם”. איתם – כשצריך לעזור להם. לא במקומם – לקחת מהם את האחריות. כל לחץ שלנו כשהם לא בעניינים, מעיד על העובדה שהאחריות אצלנו. כשזה אצלנו זה לא ילך! אז מה לתת להם לא לעשות כלום? לתת? מי נתן, מי לקח? זה באמת כבר בידים שלהם.
אני יכולה לבחור איך להגיב לחוסר תפקוד בלמידה כמו לכל ניסיון של הילד לחיות בלי סדר של החיים. אני אבחר איך להתייחס. כדאי לעזור לילדים להבין שהלימוד באחריותם. אחריות פירושה לשאת בתוצאות, והתוצאות עכשיו, רחוקות מהילדים או שהם בטוחים שלא ישלמו מחיר על חוסר באחריות, כי יהיו הקלות “בזכות” הקרונה. אז מה ניתן לעשות? כששמים דבש על אותיות התורה, הילד קטן אמנם ולא מבין ערכה של התורה, אבל אנחנו מבטאים את המסר שהתורה היא דבש. כך אנו יכולים להעביר מסר בדברים אחרים. גם כשילד לא מתפקד. מבחינתו יש ניצחון מתוק באופן מקומי, צריך לחבר את “הנצחון” לאי נעימות, באופן של תוצאה הגיונית: אם לא מצחצחים שיניים אי אפשר להרשות ממתק – אם לא עושים את החובות אי אפשר לקבל זכויות. כדאי שחוק כזה יהיה ידוע מראש ורק בדברים שהם בידינו לחלוטין. חשוב שלא להתערבב ריגשית. זאת אומרת כשילד לא מתפקד ונושא בתוצאה, לא להתחיל לערב את ריגשותינו בשתי צורות: “אוי מסכן עכשיו הוא לא יקבל כמו כולם” או “ זהו אמרתי לך! אתה רואה? זה סופו של כל…”. כך או כך התערבנו באופן שמחזיר אותנו למגרש שלו, לאחריות שלו. וכשזה כך הדיון מתנדנד שוב בין ההורה לילד, שמנסה למנוע את התוצאה ולהציל אותו מעצמו. התערבות ריגשית מעידה על כך ששוב הכדור נמצא, באמת, אצלנו!
אז מה לעזוב? לא!! לא לקחת! כשהכדור באויר ולא נתפוס אותו, חזקה על הילד שיקח מה שבאמת שייך לו ולא יתן לדברים להתגלגל.
ילדים נולדו מתוקים אבל לא מתוקנים. הם זקוקים למי שיהיה מוכן להוביל, להורות דרך, בלי בהלה מוגזמת לא עליהם ולא מהם. מי שמאמין בהם, גם כשקשה להם, בוטח במסובב הסיבות שגם להם יש כאן תהליך מצמיח שמברר את הרצון שלהם ומצריך עמל והתמדה וריכוז בתנאים קשים ושהם יוכלו להם.