יושב על הספה

חוות דעת | הרבנית אהובה צוקרמן, מטפלת זוגית ומשפחה

שאלה

בחופש בגדול הבן שלי, בן 14, יושב כל היום על הספה. הוא לא זז ולא עושה כלום. זה משגע אותי! יש לך עצה בשבילי? 

 

תשובה

בפעם הקודמת ניסינו להתמודד עם הילדים הדורשים הפעלות, והינה ילד שלא דורש כלום אבל גם לא עושה כלום, וגם זה כמובן משגע אותנו. צריך לבדוק מה הבעיה שלנו עם זה ואיך אנחנו מסבירים את זה, ומתוך כך נחשוב איך להתנהל באופן מיטבי.

מה הבעיה שלנו? קשה לנו לראות ילד בטלן? קשה לנו לראות ילד פרזיט שלא עושה כלום? ואולי הריקנות משגעת אותנו? ובכן, אם זה היה הבן של השכנים, זה היה מפריע לנו באותה מידה? ברור שלא! מפריע לנו שזה אומר עלינו שנכשלנו בחינוך, או שקשה לנו שאנחנו מנסים לגרום לו לזוז מהמקום הלא טוב הזה, והוא שם עלינו פס? או שמא תחושת חוסר האונים מולו (חוץ מהכאב על עצם העניין)?

ואיך אנחנו מסבירים את ההתנהגות שלו? אפשר לומר שהוא סתם בטלן חצוף או אולי רוצה לשגע אותנו, אבל אם נזכור שהאדם מטרתי ואינו פועל בגלל גנים או אופי אלא בשביל להשיג משהו באופן לא מודע, נבין את הכול אחרת. אבל אם זה לא מודע, איך נדע מה הילד רוצה? פשוט מאוד: לפי מה שהוא משיג. אם התוצאה היא שאנחנו משתגעים, זו המטרה. 

למה שירצה דבר כזה? ועוד שזה לרוב גם לא נעים לו (סופג כעס וצעקות). נכון, זה לא מה שהוא רוצה באמת. צריך להבין במה הילד מעוניין באמת. מה עוד קורה תוך כדי המאבק. הדבר היחיד שילד זקוק לו, והוא מטרת העל שלו, זו שייכות. חיבור עם ההורים. וכי אנחנו לא מאפשרים לו את השייכות הזאת? ודאי שכן. הדרך לחיבור נכון של שיתוף פעולה קיימת תמיד, אבל הילד גילה שעל ידי חוסר המעש שלו (כמה קל , מיידי, עוצמתי) הוא מביא את ההורים אליו ובגדול. נוצר מזה חיבור חזק, ההורה נגרר למאבק (והילד בדרך כלל מנצח כי זה במגרש שלו), והילד מרגיש מחובר. אבל זה חיבור שמשאיר את הילד קטן, בעייתי ומעיק.

אם אנחנו מבינים שהילד לא כזה באמת (בטלן, מעצבן וריקני) אלא מוכן לוותר על הרבה בשביל החיבור איתנו, זה מראה שהחינוך שלנו הופנם מצידו (עובדה שהוא יודע מה לעשות כדי שלא נישאר אדישים ונגרר למאבק). זה אפילו מחמיא כשחושבים מה הוא מוכן להקריב בשביל החיבור איתנו וכבר לא כל כך מעצבן ומעליב, כי אנחנו מבינים שזו רק תחפושת בשביל לקבל את החיבור. הילד באמת רוצה להיות חלק ולשתף פעולה עם החינוך המוקנה לו. מכיוון שזה לא באמת מה שהוא, נוכל לנטרל את העסק ולהישאר במקומנו ההורי, המוביל.

מכיוון שהילד חייב את החמצן של השייכות, ואנחנו לא נותנים לו אותו באופן המוטעה, הוא ינסה למצוא אותו באופן של שיתוף פעולה וצמיחה אלינו. אם כך, לא נותר לנו אלא להמשיך קדימה ולנהל את עצמנו בדרך שאנו מאמינים בה מתוך אמון מלא בילד שיצטרף אלינו.

ככל שמבינים את זה יותר הילד קולט מהר יותר שאין אפשרות אחרת ומוותר על המחירים הכבדים ששילם, שהרי התוצאה אינה מושגת, והוא מוכן להשיל את התחפושת הלא נוחה ולהצטרף אלינו בטבעיות ובשמחה. 

שיהיה לנו חופש נעים! 

כתבות נוספות באותה קטגוריה

חוות דעת גילוי דעת 412

מי צודק

זיוה קוסטינר, מטפלת זוגית ומשפחה שאלה: יש לנו שני ילדים שלומדים בכיתות הנמוכות של בית

קרא עוד »