לתת את הנשמה ואת הלב

חוות דעת | הרבנית אהובה צוקרמן, מטפלת זוגית ומשפחה

יש לתת בגבורה כמו גבורות גשמים שניתנים לפי המקבל. אם ינתן לנו כל השפע האפשרי האלוקי נהיה במבול שיימחה את הכול מעל פני האדמה. הגשמים ניתנים בגבורת הצמצום כדי שיהיה כח למקבל לקבלם. אנו פוגשים, לא אחת, ילדים שהושקע בהם כל כך הרבה והם מגיבים תגובות בעיתיות. יש ילדים שהמסר שלהם: “השקעתם – אבל לא מספיק, אני חייב וצריך הרבה יותר”. ויש מי שמגיב: “נתתם, אך למען עצמכם להנאתכם, כדי להיות הורים טובים בעיני עצמכם”, “נתתם אבל לא לפי הצורך שלי” או “בכלל אין לי צורך בזה”. איך הגענו עד הלום? מובן שלעולם יש בחירה לילד איך לקבל את הטוב שההורים שלו נותנים לו, אבל נתבונן מהצד של ההורים: איך כדאי לתת?
נלמד מרבונו של עולם לתת לפי המקבל:
א. לפי יכולת הקיבול של המקבל כמו בגשמים שהזכרנו לעיל. וכמו בגאולה שמכיון שאנחנו לא מסוגלים לשאת את גודל האור הקב”ה “מצמצם את גודלו לפי מדת כח גונו השבור”, קמעא קמעא.
וב. לא רק לפי יכולת הקיבול של המקבל, אלא לפי מידת הכרת הטוב שלו: כידוע, כשנברא העולם הכול היה בפוטנציאל: הצמחים עמדו על פי האדמה והתעכבה הופעתם עד שירד גשם. ולמה הגשם לא ירד? עונה רשי על הפסוק: “ואדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו”. רק אחרי שיש מי שמכיר בערך הטוב בתודעה שלו ומבקש אותו, אפשר להוריד את הגשם.
למה זה כך? אולי מפני שנתינה שלא מכירים בערכה היא חסרת משמעות, שכן כל רעיון ההטבה הוא שהאחר ירגיש מוטב. זו התכלית ואולי גם בגלל זה “כל הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו”. לא שווה לתת משהו כשהאחר לא יודע להעריך את הנתינה הזו. תחושת כפיות הטובה, שהורים רבים מרגישים אותה, היא מידה שנואה בפני אלוקים ואנשים. זה הבסיס לכל קשר, הכרה בטוב של הנתינה כלפי. האם אנו בודקים אם הילדים מכירים בטובה לפני שאנחנו נותנים אותה? על פי רוב אני רואה הורים שיודעים מה טוב לילד (והם בדרך כלל צודקים) אבל הילד לא מרגיש בכלל בצורך. הם נותנים לפני שמבקש. בקשה היא הכרה בצורך וכשנותנים לילד את כל מחסורו בטרם ביקש, ליבו גס בשפע.
לכן נמתין קמעא, בגבורה, ורק אז נגשים כל משאלותיו (אם הם) לטובה.