ציפייה בין הורים לילדים

חוות דעת | הרבנית אהובה צוקרמן, מטפלת זוגית ומשפחה

שאלה: האם נכון לצפות לדבר מה מהילדים?
תשובה: למה זה כל כך מסובך? אם לא נצפה מהם ניתן להם להניח שאיננו חושבים שהם מסוגלים ובעצם נותיר אותם ללא אמון. והרי כל ילד צריך מבוגר שיאמין בו, גם הקב”ה האמין בעולמו ובראו. אמון מאפשר לילד לחבר בין המצוי לרצוי.
אך אם נצפה מהם, יש אומרים, שזה בעצם מתוך מימוש הצרכים שלנו, מילוי חסכים ופיצוי על אכזבות שחווינו. האומרים כן, חושדים בהורים שרוצים בטובתם ולא בטובת ילדיהם ועוד מוסיפים שציפיה מהילדים עלולה להביא ללחץ, תסכול ויאוש חלילה. מפני שאנו מצפים מילדינו, אנו מעמידים את אהבתנו כביכול על תנאי שאם יעמדו בציפיות נאהב אותם ואם לא -לא.
אז נחזור על הראשונות: הורים אוהבים את הילדים שלהם. למה? ככה! גם כשילדים מתנהגים ממש לא כראוי, גם כשהם כפויי טובה, “בנים לא אמון בם”, “בנים משחיתים”, “בין כך ובין כך קרויים בנים”. כשהתורה רוצה לבטא את הקשר הבלתי מותנה של הקב”ה אלינו היא משתמשת בחיבור בין אב לבנו. כשהאהבה הזו אינה באה לידי ביטוי בגלוי ובאהבה פשוטה, אין צורך לבנות אותה כאילו היא אינה, אלא לנקות את המעכבים המפריעים את הופעתה באופן גלוי.
החיבור בין יחס נעים לאהבה, ויחס שלא נעים לחוסר אהבה, גורם לכשל הזה, והרי התורה אומרת ההיפך: “חוסך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר”. מי שחשב שאהבת הורים לילדים היא דבר מותנה ואינו נתון טבעי, מי שמיחס את הרצונות של ההורים לרוחתם האישית, מערער את ההורים במלאכתם וגורם הרבה כאב לילדים! המוכנות של ההורים להתעמת, להוכיח, להורות דרך גם כשלא נח לילד לשמוע זאת, דוקא מעידה על ענייניות ורצון אמיתי להטיב. להיות ‘סבבה’, נחמדים ולא דורשים, זו מלאכה קלה יותר, וממנה נקבל פידבקים כמה אנחנו חמודים, אבל נמעל בתפקיד שלנו כהורים. הנסיון לרצות את הילדים או את הסביבה ולא לפעול לפי טובת הילד, מעידה על עיסוק בעצמנו שכן מי אם לא אנחנו נועדנו לישר אותו יישורים של אהבה?
הנחת היסוד המובנית בדברינו היא שהורים אינם פועלים מהמקום הפרטי של האגו שלהם ולכן אסור לקרוא להם בשמם הפרטי, שכן הגילוי שלהם כלפי הילד בא לא מצד פרטיותם אלא מצד תפקידם האלוקי: אבא ואמא. אז איך הגענו לכך? עצם העיסוק ב”נכונות” הורית, מעבירה את ההורים להתעסק בעצמם, ביוקרתם ובהוכחת טובם וצידקתם, ולא בתפקיד החינוכי שהושת עליהם להורות דרך הטוב. ילד צריך מבוגר שיאמין בו, אך ללא ילד שמאמין במבוגר שמאמין בו, זה לא יקרה…
ומה לגבי הציפיות עצמן? ובכן ציפיות מביעות אמון ביכולת, אמון ברצון הטוב! וכמובן ככל דבר בחינוך אמון בתהליך!
ילד שלחוץ מצפיית הוריו, הוא ילד ש’שוכח’. הוא לא יכול לקבל את עצמו בתהליך נופל וקם מתברבר ומתקדם. הוא בטעות חושב שציפיה ממנו צריכה להתממש עכשיו ומיד ולכן מתאכזב, מתסכל או מתייאש. והוא יכול להרשות לעצמו לפול, שכן לפי טענתו ההורה ה’לא אוהב’ לא מקבל אותו והוא הגורם והאחראי על תחושותיו לגבי עצמו. ולכן דוקא המחשבה שיש תנאי לאהבת ההורים היא מבלבלת והיא מביאה את הצרות, ולא הציפיות.
את הציפיות אפשר לדמות לצפיית הישועה כפי שלימדונו רבותינו: אין כאן ציפיה פאסיבית למשהו שיתרחש בעתיד, אלא יש כאן ציפיה אקטיבית שרואה את הגאולה מתרקמת במציאות כאן ועכשיו, בעוד דונם, בעוד עז, בעוד הצלחה לאומית או בינלאומית, בעוד נושא. כך בילדים. הציפיה מהם היא בעצם היכולת לראות כבר כאן ועכשיו את הגודל, את השייכות לטוב, את הנתונים הקטנים שמצטרפים ונרקמים לאישיות טובה ומטיבה. יש כאן אמון בתהליך, הכרה בערך של הדרך, לא לחץ, תסכול ויאוש חלילה. הויתור על הציפיות משאיר את הילד לא מודע מספיק לכוחותיו, לא מכיר באיכויותיו ונטול כיוון ומטרה. ולכן ציפיה סבלנית הנובעת מעין טובה, אמון בילד ובטוב ההורי – מגדלת. הרבה נחת!