חושבת בקול | יערית יאיר
בשבוע שעבר השתעשעה הרשת באפליקציה שמראה לנו איך ניראה בעוד 40 שנה.
האמת, יש לי חיבה יתרה לגיל השלישי. משהו בקצב שלהם, בנועם, בהבנה מה חשוב באמת על פני השטויות שאנחנו, הצעירים, רודפים אחריהן כאילו היו חשובות. משהו בקמטים החרושים, קישוטי פנים, תמונת חיים. משהו בכל זה גורם לי להירגע. להיפתח. לשהות שם, איתם, שעות. מול טלוויזיה דולקת ברעש, לאהוב את השלב שבו אני רצה, כי עוד יגיעו ימי שלווה ומנוחה.
וכשצילמתי את עצמי לאפליקציה, בכל עשר השניות שנדרשו לרובוט להריץ אותי 40 שנה קדימה דמיינתי את הפאר שבזִקנה, את היופי. את הרוגע שיינבט מעיניי. ואז, כשהתמונה נגלתה, אני מודה. נבהלתי! פלטתי צעקה. מה? ככה? לא! רציתי להיות אחרת.
הלכתי עם הבהלה שלי בראש כמה שעות טובות. מנסה לאבחן מה קרה לי. זו הציפיה הגדולה של חיי. שני כיסאות נדנדה מעץ על מרפסת ועליהם שמיכות משבצות אדומות. מתרגשים וקמים בלאות לקראת רכב שעוצר ליד הגדר ונכדים יורדים ממנו בריצה. על מה הבהלה?
אולי הרובוט הצליח להכניס לי כמה קווים חרושים ליד העיניים ובסנטר, אך לא החדיר להם אופי. הם לא נקנו ביושר. לא הצלחתי לאהוב אותם. לא התחברתי, ככה אומרים הצעירים. 😉 העיניים לא שידרו לי שלווה בכלל!
והבנתי שנבהלתי כי יש מסע חיים שצריך לעבור כדי להגיע לכל נקודה. הגעה לשלב אחד מצריכה בהכרח מעבר דרך שלבים נוספים. כמו ילד בן 6 שדילג על שלב הזחילה כשהיה תינוק ומוכרח לזחול על ארבע לחיזוק הכתפיים. כמו מי שלא נשרו שיניו עד גיל 12 ומחויב להגיע למרפאה לעוקרן. כמו ששבת באה רק אחרי ששת ימי המעשה.
הבנתי שאני מייחלת לשלב הזקנה בעיקר כי אני עוברת תחנות בדרך. ומתאמצת. ומזיעה. עוברת בתחנות הילודה, בתחנות הגידול, בתחנות גיל ההתבגרות (מתי תבוא הרכבת ונעבור תחנה? 😉 בתחנות ביסוס מקצועי, בתחנות התיישבות פנימית וחיצונית. ואך טבעי להתפלל על התחנות הבאות.
ופתאום מופיע לו רובוט חצוף ומתיימר לדלג בקווים חיצוניים, שטחיים, עם אוסף המעשים והתובנות של גיל 40 לתחנת גיל 80.
היי! יש לי עוד 40 שנים לחרוט בעצמי קווים בעלי נשמה משל עצמם. יש לי עוד תחנות ומרדפים. ציפיות, אכזבות, רשימות והתחייבויות. ערבי חמישי (לדמיין) לרקוד בהם, מוצאי שבת להתעייף מהם, ימי ראשון לאכול פקקים, ימי שלישי להכין קוסקוס, והלו"ז צפוף ממש.
אז מה בינתיים? שואל אותי הרובוט, את יודעת מה זה 40 שנים של אדם בחיי רובוט?
בינתיים? בינתיים, רובוט יקר, אני חוסכת לכיסאות הנדנדה מעץ. שמיכות משבצות אדומות בטח יקנו לי הילדים.
לתגובות: yaarit@maagalim.org
כתבות נוספות ב"חושבת בקול"
לא גדול עליך
חושבת בקול | יערית יאיר החופש הגדול נחת עלינו בהפתעה. מי לא אוהב הפתעות? ועוד
תופעות הלוואי
חושבת בקול | יערית יאיר אפשר לומר ולהרגיש שתקופת הקורונה נגמרה ונשארנו להתמודד עם תופעות
אין לי מה ללבוש
חושבת בקול | יערית יאיר כולנו מכירים את ההרגשה הזאת: עומדים מול ארון מלא עד
אלרגיה או אנרגיה
חושבת בקול | יערית יאיר לפעמים אני מוצאת את עצמי אומרת בכל מיני הקשרים: "נו,
מאין באתי ולאן אני הולכת
חושבת בקול | יערית יאיר לעיתים יש לי תחושה כאילו יש לי וייז מובנה במוח.
יומני היקר שלום
חושבת בקול | יערית יאיר זה שבועות מספר שמחצית הכוס הריקה מאיימת לייבש לי את
חיפשתי תנועה מצאתי בית
חושבת בקול | יערית יאיר ערב שבת ארגון, ואני מוצאת את עצמי יושבת כמו לפני
שיחת לקוחות
חושבת בקול | יערית יאיר – "שירות לקוחות שלום".– "שלום, קניתי אצלכם מוצר ואני רוצה
אחרי החגים כבר כאן
חושבת בקול | יערית יאיר כמה לא רציתי שיגיע כבר "אחרי החגים" הזה. מי צריך
פתוח סגור פתוח
חושבת בקול | יערית יאיר לפני כשבועיים, בחופשה המשפחתית, יצא לי לבקר בבניין משרדים גדול.
מחשבות על החורבן
חושבת בקול | יערית יאיר ניסיתי להכניס לטור את כל המחשבות שלי על חורבן. אין
זה לא הגיל
חושבת בקול | יערית יאיר בשבוע שעבר השתעשעה הרשת באפליקציה שמראה לנו איך ניראה בעוד
להשתחרר מכבליי
חושבת בקול | יערית יאיר "עיקר חיות האדם היא שישחרר עצמו מכבלי עצמו". לא מצלצל
ואיפה אני?
חושבת בקול | יערית יאיר רוב הזמן אני תופסת מעצמי אדם הגיוני. לאחרונה הרגשתי קצת
ריח החופש הגדול
חושבת בקול | יערית יאיר לכל תקופה בשנה יש מאפיין: תקופת אלול מתאפיינת בריח של
