זה לא הגיל

חושבת בקול | יערית יאיר

בשבוע שעבר השתעשעה הרשת באפליקציה שמראה לנו איך ניראה בעוד 40 שנה. 

האמת, יש לי חיבה יתרה לגיל השלישי. משהו בקצב שלהם, בנועם, בהבנה מה חשוב באמת על פני השטויות שאנחנו, הצעירים, רודפים אחריהן כאילו היו חשובות. משהו בקמטים החרושים, קישוטי פנים, תמונת חיים. משהו בכל זה גורם לי להירגע. להיפתח. לשהות שם, איתם, שעות. מול טלוויזיה דולקת ברעש, לאהוב את השלב שבו אני רצה, כי עוד יגיעו ימי שלווה ומנוחה.

 

 

וכשצילמתי את עצמי לאפליקציה, בכל עשר השניות שנדרשו לרובוט להריץ אותי 40 שנה קדימה דמיינתי את הפאר שבזִקנה, את היופי. את הרוגע שיינבט מעיניי. ואז, כשהתמונה נגלתה, אני מודה. נבהלתי! פלטתי צעקה. מה? ככה? לא! רציתי להיות אחרת.

הלכתי עם הבהלה שלי בראש כמה שעות טובות. מנסה לאבחן מה קרה לי. זו הציפיה הגדולה של חיי. שני כיסאות נדנדה מעץ על מרפסת ועליהם שמיכות משבצות אדומות. מתרגשים וקמים בלאות לקראת רכב שעוצר ליד הגדר ונכדים יורדים ממנו בריצה. על מה הבהלה?

אולי הרובוט הצליח להכניס לי כמה קווים חרושים ליד העיניים ובסנטר, אך לא החדיר להם אופי. הם לא נקנו ביושר. לא הצלחתי לאהוב אותם. לא התחברתי, ככה אומרים הצעירים. 😉 העיניים לא שידרו לי שלווה בכלל! 

והבנתי שנבהלתי כי יש מסע חיים שצריך לעבור כדי להגיע לכל נקודה. הגעה לשלב אחד מצריכה בהכרח מעבר דרך שלבים נוספים. כמו ילד בן 6 שדילג על שלב הזחילה כשהיה תינוק ומוכרח לזחול על ארבע לחיזוק הכתפיים. כמו מי שלא נשרו שיניו עד גיל 12 ומחויב להגיע למרפאה לעוקרן. כמו ששבת באה רק אחרי ששת ימי המעשה.

הבנתי שאני מייחלת לשלב הזקנה בעיקר כי אני עוברת תחנות בדרך. ומתאמצת. ומזיעה. עוברת בתחנות הילודה, בתחנות הגידול, בתחנות גיל ההתבגרות (מתי תבוא הרכבת ונעבור תחנה? 😉 בתחנות ביסוס מקצועי, בתחנות התיישבות פנימית וחיצונית. ואך טבעי להתפלל על התחנות הבאות.

ופתאום מופיע לו רובוט חצוף ומתיימר לדלג בקווים חיצוניים, שטחיים, עם אוסף המעשים והתובנות של גיל 40 לתחנת גיל 80.

היי! יש לי עוד 40 שנים לחרוט בעצמי קווים בעלי נשמה משל עצמם. יש לי עוד תחנות ומרדפים. ציפיות, אכזבות, רשימות והתחייבויות. ערבי חמישי (לדמיין) לרקוד בהם, מוצאי שבת להתעייף מהם, ימי ראשון לאכול פקקים, ימי שלישי להכין קוסקוס, והלו"ז צפוף ממש.

אז מה בינתיים? שואל אותי הרובוט, את יודעת מה זה 40 שנים של אדם בחיי רובוט?

בינתיים? בינתיים, רובוט יקר, אני חוסכת לכיסאות הנדנדה מעץ. שמיכות משבצות אדומות בטח יקנו לי הילדים.

לתגובות: yaarit@maagalim.org

כתבות נוספות ב"חושבת בקול"

זריחה

זריחה

חושבת בקול | יערית יאיר אומרים שהשקיעות הכי יפות בסוף העולם (עומר אדם, שם), ואף

קרא עוד »
כסא נדנדה

שגרה

חושבת בקול | יערית יאיר בימים של שגרה הזמן הכי מנוצל שלי הוא שעות הבוקר

קרא עוד »

מלך

חושבת בקול | יערית יאיר חלמתי על מלך. אחד כזה שכולם עושים דברו ורצונו. כזה

קרא עוד »