חושבת בקול | יערית יאיר

המחשבות שלי נודדות אל תקופת הקורונה.
מתחננות – אל תכלאונו.
בדיוק חזרתי לטעום קצת מהעולם שהיה לנו קודם, בדיוק חזר לי קצת צבע ללחיים. התחלתי להיות עסוקה במיוחד בדברים של שגרה שכבר שכחתי איך היא נראית. הבקרים חזרו להיות עמוסים במינון טוב ודרשו מעט היערכות (בכל בוקר עדיין השקעתי כמה דקות יקרות בחיפוש הסנדלים של הקטנה), שעות אחר הצוהריים הועברו בשנ"ץ מאוחר על הספה בצבירת כוחות לערב, והערבים נמלאו במפגשים חבריים מחיים (רק לספורט עוד לא מצאתי משבצת של שגרה).
ובאחת שכחתי שהיא הייתה פה, הקורונה, והפרידה בינינו לבין כל מה שאנחנו אוהבים ורגילים לעשות. והיה טבעי כל כך אחרי חודשים ארוכים להתכונן למשהו, להיערך אליו בנפש, בגשמיות, ואז לבצע אותו. כל כך קל. כל כך זורם.
וחשבתי: מה קרה לנו שנתקענו על תוכניות מגירה ודיבורים על "אם יתאפשר", ותמיד יש גם קישור מוכן לצפייה למקרה שהמצב יחמיר. ועוד חשבתי על הזיכרון הזה שלנו שמרבה להישאב להווה, ומעט מאוד יש לו מן העבר. לזכותו ייאמר, כנראה רק ככה נצליח להגיע לעתיד כלשהו.
והיה במחשבות האלו משהו מנחם. כי אם יש לי רק הווה, רק עכשיו, אני יודעת מה לעשות. יודעת איך לשמוח. יודעת לעשות מה שיעשה לי טוב ויקדם אותי. כאן. עכשיו. פשוט.
נראה לי שהדברים מתחילים להסתבך כשאנחנו מתחילים לשאוף להווה ממושך, וכבר פנינו לעתיד, ורצנו רחוק מדי.
ולכמה רגעים מצאתי לי שלווה. חוף רגוע להניח בו את עצמי. וכאילו הפרעתי למישהו שמעתי קול חד: את חייבת לצאת מאזור הנוחות.
התגובה הטבעית שלי הייתה: מה?! איזה אזור ואיזו נוחות? הייתה פה קורונה, טרפה את כל התוכניות באמצע, עשתה לנו הפסקה גדולה, ועכשיו מתחילים מחדש. תן דקה להתיישב. עד שהגעתי.
והקול בשלו, טורח לנקר לי בראש, להוציא אותי מדעתי, מקומם אותי, מקים אותי. זזתי ימינה, שמאלה, מצאתי לי עץ לשבת תחתיו. אך הוא בשלו. והוא בא אליי, הקול הזה, בכל פעולה שאני עושה. בכל מה שאני נוגעת. מערער לי את כל מה שאני יודעת.
אחרי תקופת קריאות ארוכה אני חושבת שאני צריכה להתמסר אליו, לקול הזה. ולצאת. לצאת מאזור הנוחות אל אזור לא נודע. כנראה אעבוד שם קשה הרבה יותר וארגיש את הלחיים בוערות ממאמץ ויגיעה.
והמסע הזה יהיה ארוך. בתפילה שישתלם.
ובעוד אני כותבת אני מבינה שזהו מסע פנימי שלי. ושזו אני קוראת אל עצמי לצאת מאזור הנוחות. אולי כי נתקעתי, אולי כי התבגרתי. אולי זה הכי נכון כאן. עכשיו.
כתבות נוספות ב"חושבת בקול"

יפה, טובה ומתוקה
חושבת בקול | יערית יאיר היי קטנה, יפה שלי, מתוקה, רכה. עוד לא נולדת, ואני






כאן ועכשיו
חושבת בקול | יערית יאיר המחשבות שלי נודדות אל תקופת הקורונה. מתחננות – אל תכלאונו.


לא גדול עליך
חושבת בקול | יערית יאיר החופש הגדול נחת עלינו בהפתעה. מי לא אוהב הפתעות? ועוד






תופעות הלוואי
חושבת בקול | יערית יאיר אפשר לומר ולהרגיש שתקופת הקורונה נגמרה ונשארנו להתמודד עם תופעות


אין לי מה ללבוש
חושבת בקול | יערית יאיר כולנו מכירים את ההרגשה הזאת: עומדים מול ארון מלא עד



אלרגיה או אנרגיה
חושבת בקול | יערית יאיר לפעמים אני מוצאת את עצמי אומרת בכל מיני הקשרים: "נו,


מאין באתי ולאן אני הולכת
חושבת בקול | יערית יאיר לעיתים יש לי תחושה כאילו יש לי וייז מובנה במוח.

יומני היקר שלום
חושבת בקול | יערית יאיר זה שבועות מספר שמחצית הכוס הריקה מאיימת לייבש לי את

חיפשתי תנועה מצאתי בית
חושבת בקול | יערית יאיר ערב שבת ארגון, ואני מוצאת את עצמי יושבת כמו לפני

שיחת לקוחות
חושבת בקול | יערית יאיר – "שירות לקוחות שלום".– "שלום, קניתי אצלכם מוצר ואני רוצה



אחרי החגים כבר כאן
חושבת בקול | יערית יאיר כמה לא רציתי שיגיע כבר "אחרי החגים" הזה. מי צריך



פתוח סגור פתוח
חושבת בקול | יערית יאיר לפני כשבועיים, בחופשה המשפחתית, יצא לי לבקר בבניין משרדים גדול.

מחשבות על החורבן
חושבת בקול | יערית יאיר ניסיתי להכניס לטור את כל המחשבות שלי על חורבן. אין