סליחה בתי

חושבת בקול | יערית יאיר

רציתי בשבילך יותר. כל כך הרבה יותר. רציתי שתהיה לך חוויה טובה ומעצימה משנות הלימודים באולפנה. רציתי אולפנה. האמנתי בממסד שידע לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב.
רציתי שתחווי אנשים בעלי שיעור קומה שישמשו לך דמויות לדוגמה בעיקר אחרי השעה 16:00. רציתי שיהיה לך טעם של טוב עם התורה, עם המצוות, עם הירידה לפרטים בכל רובדי החיים.
רציתי שתאהבי. תמיד. כל דבר. בלי רשימות של בעד ונגד. בפשטות. טיול שנתי וערב כיתה צריכים להיות כיף שכל תלמידה תרצה להצטרף אליהם בלי שאימא שלה תשכנע אותה ותתכנן אסטרטגיית יציאה ימים ארוכים מראש. רציתי שיסתכלו עלייך. לטוב שבך, פנימה. זכיתי, והטוב שבך גלוי. לא צריך לחפור הרבה כדי לראות אותו. אבל הם לא ראו אותך. הם ראו את אורך החצאית ואת האיחור ההוא פה ושם. אה, ואת פליטת הפה פעם, כשהעזת להביע דעה.


סלחי לי. חשבתי שאני עושה את המעשה הנכון כשאני רושמת אותך למקום הכי נחשב באזורנו. מקום שמנהל רשימות המתנה, שהצטרכתי להפעיל את כל קשרי העולם כדי שאת, האוצר שלי, תהיי אחת ממיליון. ובסוף לא טרחו להביט בך פנימה. לא שיערתי שלא יתאמצו ללטש את היהלום המתבגר שבך אלא ידכאו כוחותייך.
טעיתי.
במקום כל אלו הענקתי לך חוויה מקולקלת.
שילמתי על החוויה הזאת טבין ותקילין, ולפעמים אפילו יותר. כי ככה זה אצלנו בעולם האולפנות. הפועלים עצלים והשכר הרבה.
ועכשיו את מסיימת י"ב, ואת בחורה נהדרת. מהממת. מעוצבת לתלפיות, זוהרת למרחקים. נפשך חופשייה מכל כבלי התיכון, ורוחך רוצה לעוף הרחק לבלוע את כל העולם. בטוב.
ואת שנות האולפנה איך תזכרי?
האם תדעי לזהות שם מישהו אחד שהושיט לך יד, שנתן בך אמון שתצליחי? האם תדעי לומר בעוד חמש-שבע שנים שם של מורה שהייתה בעבורך סמל? שהייתה ראויה בעינייך שתיזכרי בה בערגה?
אני יודעת להיזכר במורה שלי לתנ"ך בשנות התיכון, במחנכת שלי בכיתה ז–ח, בחיוך מהול בגעגוע. הן היו לי סמל ומגדלור באפלה כשאבדתי. ומי לא מאבד את הדרך בשנות ההתבגרות?
לא גדלתי במוסד מובהק של טובי הציונות הדתית. לא הייתי אחת ממאה. לא נצרכתי לקשרים כדי להתקבל. גדלתי בחממה מהממת ביופייה. 16 פרחים בערוגה מכיתה ז' ועד כיתה י"ב. הכרתי כל גנן. למהות חייו. ביקרתי בביתם, שותפה לרגעי יום-יום משפחתיים. ספגתי הנהגות אישיות שמלוות אותי עד עצם היום הזה.
את כל אלו רציתי בשבילך. רציתי שכשתהיי בעצמך אם למתבגרים תוכלי לומר להם בביטחון שאלו השנים הכי נהדרות שיהיו להם. שיקומו בשמחה ולא רק יעזבו בשמחה.
סליחה, בתי, ויהי ה' עימך בדרכך החדשה.ˆ

כתבות נוספות ב"חושבת בקול"

שקופים

חושבת בקול | יערית יאיר אני יושבת על שפת הנחל הצלול, מביטה במים השקופים. מצליחה

קרא עוד »

מגילת רות

חושבת בקול | יערית יאיר  אחד מנפלאותיה של התקופה האחרונה הייתה ההזדמנות לקבוע זמן ללימוד

קרא עוד »

זום

חושבת בקול | יערית יאיר עברו שבעה שבועות מאז הגיעה הקורונה לחיינו, ונדמה שאנחנו צריכים

קרא עוד »

געגוע

חושבת בקול | יערית יאיר געגוע לאדמה, לריח הרטוב, לצמח הצעיר, לעלים הירוקים, להשקיה ולדישון

קרא עוד »
זריחה

זריחה

חושבת בקול | יערית יאיר אומרים שהשקיעות הכי יפות בסוף העולם (עומר אדם, שם), ואף

קרא עוד »
כסא נדנדה

שגרה

חושבת בקול | יערית יאיר בימים של שגרה הזמן הכי מנוצל שלי הוא שעות הבוקר

קרא עוד »

מלך

חושבת בקול | יערית יאיר חלמתי על מלך. אחד כזה שכולם עושים דברו ורצונו. כזה

קרא עוד »