פתוח סגור פתוח

חושבת בקול | יערית יאיר

ידיים פותחות מעלית

לפני כשבועיים, בחופשה המשפחתית, יצא לי לבקר בבניין משרדים גדול. בתום הביקור, כשהידיים שלי עמוסות בשקיות, התקרבתי למעלית (אל תשפטו אותי, עליתי ברגל!) וקלטתי בזווית העין שהדלת שלה מתחילה להיסגר. רצתי לעברה מתנשפת, הכנסתי אליה את כף רגל וראיתי כף יד מונחת על העינית שבצד הדלת.
"גברת", אמר לי איש לא כל כך מבוגר, "צריך לדעת איפה לשים את היד כדי שהיא תעצור ותיפתח, לא מספיק לשים כף רגל". בעודי מעכלת בחצי עלבון את ה'גברת' הוא כבר סיים את דבריו. הנהנתי בתודה, המעלית עצרה ויצאתי לאוויר החם, הלח והדביק של אוגוסט. משהו בי לחש שהסיפור הזה יחזור ויצוף לי. הרי החיים הם כל מה שקורה לנו…

בינתיים הספקתי לשכוח מהאיש והמעלית ומהיותי 'גברת', החופשה הקצרה שלי הסתיימה, וחזרתי לשגרה עמוסה לעייפה. הכנות, הפקות, תיאומים, טלפונים, שעות ארוכות – מרתון שלא שורפים בו קלוריה אחת – והכול לקראת ימי היערכות למדריכים של ארגון מעגלים, שב-13 השנים האחרונות משמש לי בית שני. ואז, בוקר אחד, בשיא העומס, שפופרת טלפון נייח באוזן ימין, סלולרי באוזן שמאל, סלולרי שולחני על רמקול ושני אנשים מולי רוצים "רק שאלה", פתאום צף בי הזיכרון הזה. התובנה הזאת. הנקודה הזאת שלפעמים כששמים את היד על העין במקום המתאים עוצרים משהו ובו זמנית פותחים משהו.
וחשבתי שאולי זה כמו המדריכים שלנו, שעוצרים משהו ופותחים משהו. עוצרים דפוסים אוטומטיים, עוצרים התנגדויות, עוצרים תקיעות מחשבתית, עוצרים תחושות אכזבה – ופותחים. פותחים לב, פותחים אמון, פותחים מחשבה, פותחים רצון, פותחים פתח לעולם לא מוכר, אבל כזה שבסופו משב רוח רענן.
הם שמים את היד, הלב והנשמה בדיוק בנקודה שפותחת את הלב לשינוי. בדיוק במקום שבו התנועה ה'טבעית' לכאורה היא סגירה הם מניחים יד, עין ובעיקר לב, והכול נפתח.
ובעוד התובנה הזאת מכה בי אני שומעת את ציפי מהנהלת חשבונות באוזן ימין ואת הבחור מהמאפייה באוזן שמאל צועקים לי יחד: "אז מה סגרנו, גברת?!" לתגובות: yaarit@maagalim.org

כתבות נוספות ב"חושבת בקול"