שגרה

חושבת בקול | יערית יאיר

כסא נדנדה

בימים של שגרה הזמן הכי מנוצל שלי הוא שעות הבוקר המוקדמות. אם בהתארגנות בנחת עם הבנות או ביציאה לאימון ספורטיבי מוקדם או… בשגרה, בעבודה, בהגעה למשרד לפני הפקקים. כך או כך, זה זמן טוב למרוצת מחשבות, לעיבוד תחושות, לשאת תפילות. 
הבוקר התחיל מוקדם, כרגיל, ואני יושבת אחרי תפילת השחר בחצר. מתנדנדת קלות על כיסא נדנדה. צופה בנוף פעם מזווית כזו ופעם מזווית אחרת.
משהו באוויר הזה, בתקופה המכונה סתיו, אף על פי שאני כבר מרגישה את גלי החום נוקשים בשער, פותח את הנשימה. נקי-נקי. קצת לח מטללי הבוקר. זה זמן מדויק לי. לנשום. זו אולי תהיה נקודת נשימה סדירה יחידה היום הזה, לכן חשוב לנצל כל שנייה.

אני מקשיבה לצחקוק הבנות, לקולות ההתעוררות בבתים השכנים, ברחוב. אנחנו שכנים של אשכול גני ילדים. כמה עליצות, שמחה ותקוות ליום טוב נשפכות פה בשעות הבוקר. גם מצפונים כואבים שומעים פה בבוקר. אלו קולות שגורמים לי להתרווח יותר. לשים אל ליבי. לא לתת למצפון לנהל אותי. לא לתת לו להכאיב לי. לחייך לציפור, לדובב עלה מצהיב.
ואז קול חד וצורם קורא לי לקום. די לבטלה! הבית משווע ליחס! אני נעמדת על רגליי בהיכון, אך מייד מתיישבת. סליחה, אני הודפת. זה שלי. זה הזמן שלי!
הרצפה תחכה. הכלים רגילים לזמן המתנה ארוך מהרגיל עקב עומס פניות, ואילו סל הכביסה העדיף להשאיר מספר טלפון כדי שאחזור אליו בתוך שלושה ימי עסקים.
זה שלי. ככה. בשקט. על כיסא הנדנדה. אוויר, ציפורים, קולות חיים, זה זמן שהכול נפתח.
אני עוד אתן לו יחס, לבית, אתן גם לבנות. אתן גם ליתר המטלות. אבל אם אין אני לי מי לי, על האוויר והשקט נאמר. זה, כך גיליתי משכבר, לא יכול להסתייע בידי שום מכר.
אני שואפת עמוק, ממלאת את הריאות, מרגישה את כלוב הצלעות מתרחב. מניחה יד, פולטת אוויר, מרגישה את ההצטמצמות חזרה. נאספת אל תוכי. תנועת הנדנדה נעצרה. אני מתרכזת. צוללת פנימה. מישירה מבט, נעזרת באור פנימי מיוחד כדי להביט מבפנים אל כלוב הצלעות, בוחנת אילו פעולות גורמות לי להתרחב ומה מצמצם אותי. איפה אני עוד צריכה לגדול ומה עוצר אותי. תנועה רצופה של שיטוט בקרביים. זה הכי קרוב לקריביים שאגיע. מין משחק מילים מרגיע.
אני יוצאת החוצה מתוכי, פוקחת את העיניים.
גל החום חדר בלי שפתחתי לו את השער, קולות צהלת הבוקר נדמו, רק טרטור משאית פינוי האשפה מזכיר שיש עוד תנועה בחוץ, שלא כל כך מאוחר.
אני מתרוממת. מתייצבת. נושמת עמוק בקול. נכנסת פנימה לשתות כוס מים. מחייכת לכיור בקריצה, בוא, נעשה חיים משוגעים 😉

כתבות נוספות ב"חושבת בקול"

זריחה

זריחה

חושבת בקול | יערית יאיר אומרים שהשקיעות הכי יפות בסוף העולם (עומר אדם, שם), ואף

קרא עוד »
כסא נדנדה

שגרה

חושבת בקול | יערית יאיר בימים של שגרה הזמן הכי מנוצל שלי הוא שעות הבוקר

קרא עוד »

מלך

חושבת בקול | יערית יאיר חלמתי על מלך. אחד כזה שכולם עושים דברו ורצונו. כזה

קרא עוד »