שקופים » גילוי דעת

חושבת בקול | יערית יאיר

אני יושבת על שפת הנחל הצלול, מביטה במים השקופים. מצליחה לזהות דגים קטנים, חסרי צבע, מלאי חיים.
הם שוחים במהירות, לא עוצרים לרגע. אני מנסה לתפוס במבט דגיגון אחד ולעקוב אחריו. לראות את המסלול שהוא נע בו, לחפש בו היגיון או לפחות לנסות להבין דרכו מה הוא משיג בסיבובים שהוא עושה. לשווא.
אני יושבת על שפת ים סוף, לעיניי משקפת צלילה. נכנסת צעד אחד לתוך הים, מורידה את הראש לתוך המים. מצליחה לראות דגים בכל מיני גדלים, בכל מיני צבעים. מחזה מרהיב. אין לי אפילו עניין לעקוב אחרי אחד מהם כי בכל שנייה נכנסים לי לתוך המבט דגים אחרים, שונים בגודלם, שונים בצבעוניותם.

אני יושבת על הספה בסלון. מביטה במסך הטלפון. נחשפת לזעקות אנשים חיים, כמוני. מעבירים את היום-יום בפשטות. מנסים לחזור לים הצלול שהיה להם. נעים במהירות, מלאי צבע, מלאי חיות, מלאי רגש. אני נסחפת איתם יחד, סיפורם הוא סיפורי, סיפורנו, בתקופה האחרונה הזאת.
אני מנסה לעקוב אחרי תנועותיי שלי, מחפשת בהן היגיון או לפחות מנסה להבין מה אפשר להשיג בסיבוב הזה שאנחנו עוברים בו.
נדמה כי שאלות קיומיות מקבלות תוקף חזק יותר בתקופה הזאת. וכי שכחנו כולנו כי המים צלולים. הפכנו לשקופים כל אחד לעצמו, שקופים כל אחד לחברו.
אני רוצה לזוז. כמו שם, בנחל, כמו שם על שפת הים, להזיז את הידיים, לראות את הדגים נעים בעקבות תזוזת המים. כמו מנפנפת ואומרת: אני רואה אתכם. ואתם יפים. כל כך יפים.
אם יש משהו שלמדתי בתקופה הזאת של הקורונה, הוא לשים לב לסביבה. לא לתת לה להיות שקופה בעיניי. לראות כל אחד בטוב שבו, בקושי שלו, לתת מה שאפשר, בלי גבולות ובלי חשבונות.
ההבנה שכולנו שוחים באותם המים מחזקת אותי הפעם. המחשבה שגורל כולנו פה תלוי בכולנו פה מעודדת אותי. הידיעה שמעשה טוב גורר מעשה טוב וראיית הזולת באור יקרות מושכת אחריה אורות של שפע ואהבה מוסיפה לי אור, אהבה, שפע וכוחות לעבור את זה.
וזה כאן, במקום הכי פנימי, כאן אצלי בלב. לא על שפת הנחל, לא על שפת הים, לא מול המסך.
אנחנו יחד בכאב הזה, במרדף הזה אחרי טיפות של שגרה ושלווה. אנחנו ביחד במים האלו.
המחשבות נודדות לימים אחרים שבהם הכול היה שקוף. רצונות, הישגים, אהבות דהויות, קשרים חסרי צבע, חסרי חיים. מרדף אין-סופי, ימים שבהם ניסיתי בעיקר לעקוב אחרי הסיבובים שעשיתי פה, מנסה למצוא היגיון בסיבוב הזה, לאתר דרכו מה חשוב ומה פחות, ממה אני בורחת ולאן אני כוספת.
מבטיחה לעצמי, בעצמי, לחיות חיים מלאי צבע, מלאי חיים.
מבטיחה לעצמי שלא לתת לדברים להיות שקופים למולי.