"ויבוא עד חברון"

טור יהודי | הרב שמעון בן ציון

הבריות רגילות לומר על הרב משה לוינגר (שבימים אלה ציינו את יום השנה הרביעי לפטירתו) כי הוא "אבי ההתיישבות בחברון", אבל האמת היא שהרב הוא אבי ההתיישבות בכל יש"ע, כי מחברון יצאה בשורת ההתיישבות בכל מרחבי הארץ ששוחררו בחסדי ה' במלחמת ששת הימים. 

הרב כמובן לא היה לבד. איתו נכנסו רבים וטובים למלון פארק הערבי שבתוך תוכי חברון בפסח תשכ"ח. לאורך השנים פעלו בהצלחה מרובה ובסייעתא דשמיא מאות צדיקים למען ההתיישבות ביש"ע. אבל הרוח החיה שפעלה יום ולילה במסירות נפש ללא גבול למען יישוב הארץ הייתה דמותו המופלאה של ר' מוישה. הוא היה מגדלור לכל אנשי הרוח והמעשה – בנחישות, בעומק הרעיון, במסירות מוחלטת ובתבונה העמוקה שניחן בה. 

 

 

אחד מתלמידיו הקרובים של הרב, ר' יגאל קוטאי היקר, סיפר כי באחד המאבקים האין-סופיים על זכות התפילה במערת המכפלה עמדו השוטרים לעצור את הרב. זה היה בליל שבת קודש, כאשר בבתי ישראל התכוננו לסעודת שבת. שאל יגאל את הרב: "לא חבל שתיעצר, ומקומך בשולחן השבת ייפקד, והמשפחה תסעד ללא האבא, שהוא גם הסבא?" ענה לו הרב: "אם אני יושב בראש השולחן כרגיל, בקושי שמים לב אליי, אבל אם ייפקד מושבי, הילדים והנכדים ישאלו איפה אני, והרבנית מרים (אשתו) תסביר להם שנתפסתי על דברי תורה, כלומר נעצרתי למען ארץ ישראל, וזה שווה הרבה יותר!"

באירוע אחר שאל יגאל את הרב: "מדוע בכל פעם במאבקך למען חברון אתה דופק ראשך בקיר וממשיך להיאבק פעם אחר פעם גם כשאין הצלחה?" ענה לו הרב: "אני פשוט לא רואה את הקיר".

הרב היה רגיל להיכנס למשרדו של אבי מורי ז"ל בשנים הראשונות לשיבה לחברון ולהיעזר בו. פעם אחת פתח את דבריו לאבא באמירה ישירה מאוד לא דיפלומטית, המאפיינת את כנותו של הרב: "אתה חושב שאם תשיג בשביל חברון סכום כסף גדול, אתה עושה מעשה מיוחד? דע לך שהילד הכי קטן החי בגבורה בחברון עושה פי כמה וכמה יותר ממך!" אבי מורי חייך ונתן לרב את הסכום הדרוש, אך ביקש ממנו שכאשר הוא הולך לנדבן הבא שלא יפתח בסגנון הזה. המשיך אבא ואמר: "אתה צודק במה שאמרת, אבל אולי הבא אחריי לא יאהב כל כך את הפתיח שבדבריך".

כשנתיים לפני הסתלקותו של הרב הוא ניגש בסערת נפש אל מו"ר מרא דאתרא של קריית ארבע–חברון וסיפר לו על השיחה הנ"ל שהייתה לו לפני 45 שנה עם אבי. הרב לוינגר היה נרגש מאוד ושאל את הרב ליאור איך יוכל לבקש את מחילתו של אבי ז"ל. הרב ליאור התקשר באותו מעמד אליי, ולא נחה דעתו של ר' מוישה עד ששמע מפורשות ממני כי אבא שלי דווקא צחק מאוד מדבריו והסכים לכל מילה שיצאה מפיו, ואין מקום לבקש מחילה כל שהיא, לא אז ולא היום.

זאת יש לדעת: הרב היה גדול בתורה ומסר שיעורים בירושלמי זרעים, במשנה ברורה אורח חיים, בתנ"ך, במדרש רבה, בשפת אמת ובאורות של מרן הרב קוק זצ"ל. גדלותו בתורה לא מנעה את התעסקותו היום-יומית ביישוב הארץ אף שנאלץ בגלל זה לעזוב את תפקיד הרבנות שמילא (קיבוץ לביא, מושב נחלים). 

לא אשכח בהפגנה הארוכה שנמשכה שלושה חודשים מול המחנה העוין דהיישה איך שלימד אותי 'הלכות' של הדלקת קומזיץ מגזרי עץ כדי להתחמם בלילות הקרים. יום ולילה, שבת ומועד, לא זז הרב ממשמרתו מול זורקי האבנים ומיידי הבקת"בים שיצאו מהמחנה. רוב הזמן היה הרב לבדו, מוחה על סיכון חיי הנוסעים היהודים ועל הפגיעה האיומה בכבוד ישראל ובכבודם של חיילי צה"ל.

בשנת תש"ם, בימים שלאחר רצח ששת בני הישיבה בכניסה לבית הדסה, קרא לי הרב ודרש שאפעל איתו ללא הפסקה להשיג את האישור הממשלתי לבניין בית הדסה ושכונת אברהם אבינו ולאכלוסן המהיר בע"ה. אמרתי לרב שלאותו פרק זמן יש לי תכנון אחר, ובכוונתי ללמוד בישיבה בעיון מסכת שבת אליבא דהלכתא. הרב אמר לי בקולו התקיף והצרוד: "תן לי פתק חלק!" נתתי. הרב כתב: "מה שאמרת כעת זה לא תורת אמת! על החתום מ. לוינגר", ובעל פה הסביר לי, נכון יותר גער בי, שהקב"ה מסדר לנו את סדר היום, ורבות מחשבות בלב איש, אך עצת ה' היא תקום. הרב לא השאיר לי הרבה ברירה, וזכיתי לסייע בידו ובידי מו"ר הרב חבר הכנסת חיים דרוקמן להשיב בנים לגבולם.

הרב היה רגיל ללמד את דברי הרב חרל"פ בספר 'מעייני הישועה': "הנקודה העיקרית בימינו היא ארץ ישראל וממנה נובע הכל, ומבלעדי ההתאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם, ואין פלא אם כל העמים רוצים לעכב את ביאתם של ישראל בארץ הקודש". הרב לוינגר זעק תמיד שארץ ישראל כולה קודש, וכי חברון, עם כל אהבתו ומסירותו אליה, איננה קדושה מג'נין (הלא היא עיר גנים), מטול כרם או ממחנה ג'בלייה שבעזה. כל רגב ורגב מאדמת הארץ קדוש, ועלינו ליישב את כל ארצנו הקדושה. אני זוכר בחורבן חבל ימית, כאשר נהרס בית הכנסת ביישוב חצר אדר כצעד ראשון לקראת הפינוי והחורבן, רבים הזדעזעו מחורבן בית הכנסת, אבל הרב אמר, כאשר כל גופו ונפשו כואבים ורצוצים, כי כל ארץ ישראל היא בית כנסת אחד גדול, והזעזוע על כל גרגר אדמה שנעקר מאיתנו צריך להיות שווה.

לסיום, הרב היה רגיל להפנות את תשומת הלב לכך שבכל פעם שהתורה רוצה לומר 'מקרה' היא כותבת מילה זו באות א' במקום ה'. לדוגמה, בבראשית מט, א יעקב קורא לבניו ואומר: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". עוד דוגמה בדברים כב, ו: "כי יקרא קן ציפור לפניך", וכך לאורך כל התורה. מה רצתה התורה ללמדנו? הסביר הרב שצריך לקרוא את ה'מקרים' ולהבין שכל מה שעובר עם ישראל בכלל וכל אחד מאיתנו בפרט הוא שורות ודפים בספר תולדות אדם, ועלינו לקרוא אותם בעיון ולהבין מה דיבר ה' ומה רצונו מאיתנו כאדם הקורא בספר שלעולם לא נגמר, והוא הופך דף אחר דף ומבין את התמונה הכוללת. הרב הגשים בחייו את הקריאה המעמיקה בספר האלוקי ואמר "הנני" בענווה ובמסירות אין-קץ לקריאת הכיוון האלוקית. 

בכ"ח באייר התשע"ה הסתלקה נשמתו הטהורה של הרב זצ"ל, אך אורו מאיר את דרכנו לעד. 

כתבות נוספות מ"טור יהודי"