מט"ו באב לט"ו בשבט

טור יהודי | הרב שמעון בן ציון

"אין מה לפחד עוד מן הקללות, כי כולן נתקיימו בנו. אני עצמי הייתי עד לכך. מעכשיו רק ברכות יחולו על ראשן של ישראל. אבל אל תחשבו", אמר לחסידיו, "שהברכות יהיו כאן בניו יורק. הברכות תגענה רק לארץ ישראל וליושביה"

"כך הולכים השותלים 
רון בלב ואת ביד 
מן העיר ומן הכפר 
מן העמק, מן ההר 
בט"ו בשבט"


לא התבלבלנו, היום ט"ו באב, והשיר הזה ששרנו בגן ומלווה אותנו עד זקנה הוא לכבוד ט"ו בשבט. אבל למעיינים במעגל השנה תתברר עובדה מפתיעה: בין ט"ו באב לט"ו בשבט מבדילה חצי שנה בדיוק. שני החגים קשורים מאוד למצוות יישוב הארץ ומשלימים זה את זה. ט"ו באב חל לקראת סוף המחצית הראשונה של השנה העברית המתחילה בניסן, וט"ו בשבט – לקראת סוף המחצית השנייה של השנה.
על ט"ו באב נאמר במשנה בסוף מסכת תענית: "כי לא היו ימים טובים לישראל כמו ט"ו באב", והכול יודעים שביום זה כלו מתי מדבר למות (כפי שאומרת הגמרא בתענית ל ע"ב ובבא בתרא קכא ע"א) לא הכול יודעים שבאותו יום התחדש דיבור של חיבה בין הקב"ה ומשה, ומייד נאמר לו: החל רש את הארץ! (רש"י דברים ב, יז). כלומר, ט"ו באב נקבע ליום שמחה לדורות על הציווי לכיבוש הארץ כדבר ה' ביד משה עבדו (הרב נריה על פרשת דברים). זה החלק של ט"ו באב: כיבוש וירושת ארץ ישראל.
החלק השני של מצוות יישוב הארץ מתקיים בט"ו בשבט – הנטיעה והבניין. בט"ו בשבט יש מצוות רבות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות, שביעית ועורלה. גם בט"ו באב מצאנו את דיני העורלה. מי שנטע גרעין של אילן בט"ו באב עד א' בתשרי ייחשב לו כשנה שלמה, ומראש השנה ימנו שנה שנייה במספר שנות עורלה. לכן פתחנו בשיר "כך הולכים השותלים", כי הוא שייך לשני חגי ט"ו.
שמעתי סיפור נפלא על מצוות יישוב הארץ בדורנו מנשיא ישיבת ניר קריית ארבע ומייסדה מיום הקמתה, מורנו ורבנו הרב אליעזר ולדמן שליט"א:
האדמו"ר מצאנז, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, שרד את השואה האיומה באושוויץ הארורה. אשתו ואחד עשר ילדיו נספו במחנה. מסופר עליו שלאורך כל השנים הנוראיות סירב להכניס אוכל לא כשר לפיו למרות הרעב הכבד ואף נתן מהמנה הזעומה שלו ליהודים רעבים. גם כאשר הגיעו חיילי בנות הברית ושחררו את המחנה סירב הרבי לאכול עד שישיגו לו אוכל כשר.
האדמו"ר היגר לתחנת ביניים בארצות הברית בדרך לארץ הקודש. בשבת פרשת 'כי תבוא', כאשר הגיע בעל הקורא לפרשת הקללות, הנמיך את קולו כנהוג. הרבי פנה אליו ודרש כי ירים את קולו. בעל הקורא לא הבין והמשיך לקרוא בשקט, ואז דפק האדמו"ר מצאנז על השולחן ואמר בקול רם: "אמרתי לך, הרם את קולך!" וכך נעשה.
לאחר התפילה הסביר הרבי: "אין מה לפחד עוד מן הקללות, כי כולן נתקיימו בנו. אני עצמי הייתי עד לכך. מעכשיו רק ברכות יחולו על ראשן של ישראל. אבל אל תחשבו", אמר לחסידיו, "שהברכות יהיו כאן בניו יורק. הברכות תגענה רק לארץ ישראל וליושביה". ואכן קם ועשה והקים קריה חסידית גדולה לחוף ימה של נתניה, ובלב הקריה בית החולים לניאדו, המשרת את כל אוכלוסיית השרון. בהקמת בית החולים מימש הרב את נדרו שנדר במחנה הריכוז לתת מזור ומרפא לעם ישראל אם ישרוד את ייסורי הגיהינום והמחלות באושוויץ.
אשרינו ששיר חדש בפינו, ואנחנו בארץ ישראל ובמדינת ישראל, הולכים ונגאלים בעזרת אלוקי מערכות ישראל, ועלה נעלה מט"ו באב לט"ו בשבט ברון בלב ואת ביד.

כתבות נוספות מ"טור יהודי"