צום או שמחה?

מסביר המהר"ל בנצח ישראל (נה) שהגמרא מתכוונת שהיה עדיף שהנביא יאמר: "יום צום", אבל מאחר שהשתמש במילה 'צום' משמע שעדיין הצום בעינו עומד. עונה הגמרא: בזמן שיש שלום מתהפכים הצומות לששון ולשמחה. אם אין שלום ויש גזרות קשות מצד הגויים, מחדשים את הצום. במצב ביניים, שאין שלום אבל אין גם גזרות קשות, תלוי ברצונם של ישראל, חוץ מט' באב, שחייבים לצום מצד הדין הואיל ונחרבו בו שני בתי המקדש, כפי שהסביר התוספות במקום. עם ישראל קיבל עליו לנהוג תענית גם בשאר הצומות במצב הביניים, "והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש" (מגיד משנה על הרמב"ם, תעניות ה, ה).

לאיזה שלום התכוונה הגמרא כאשר אמרה שאם יש שלום זה המצב האידאלי של ששון ושמחה ואין צמים כלל? משיב רבנו חננאל ואומר: כל זמן שבית המקדש קיים זהו שלום. דבריו תואמים את תשובתו של הנביא זכריה לבני גלות בבל ששאלו אם לאחר שנבנה הבית השני יש להמשיך לצום: "האבכה בחודש הרביעי?" והשיב להם שכל עוד הבית עומד על תילו לא יצומו. 

בסופו של דבר גברה שנאת חינם ונחרב הבית השני וחזרנו לצום. רק אהבת חינם תבנה את הבית השלישי, והוא כבר לא ייחרב לעולם, כדברי מרן הרב קוק. למדנו מכאן ששלום מלא יבוא עלינו רק כאשר נזכה לבית שייבנה בראש ההרים.

זו משאת נפש של עם ישראל לאורך כל הדורות, "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". לא אשכח את סבא שלי בשולחן של שבת עובר מנכד לנכד ושר בניגון מתוק ועמוק במבטא יידי "שיבונה בייס המקדוש", ואוי לו למי שלא הצטרף, כי חטף צ'פחה רצינית על גבו. 

מה נעשה בימינו שבית המקדש עדיין לא נבנה? האם נזכה לשלום אמיתי בתוכנו כאשר חסר המקור שממנו עולה אורו של שלום?

המשימה המוטלת עלינו היא להרבות אהבה ואחווה שלום ורעות בינינו לבין עצמנו כדי להכשיר את הקרקע להופעת אור השלום המלא. עלינו להסיר את החומות והמחיצות שבין ימין לשמאל, שבין דתיים יותר לדתיים פחות. על בשרי חזיתי זאת במלחמת שלום הגליל. דווקא החייל הכי שמאלני בפלוגה, חייל ששמו שלום, הציל מהטנק הבוער אותי, מתנחל 'פנאטי' שכמותי, במסירות נפש.

השלום הוא שמו של הקב"ה, ועל כן השלום יבוא מריבוי תורה ומצוות, שהן הצינורות להופעת האהבה והאמונה בישראל, כדברי מרן הרב קוק זצ"ל (אורות, אורות התחיה יז). 

ימי הצום יתהפכו לששון ולשמחה, וסוכת שלום תהיה פרוסה עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים. אמן!