מתי לתת את הסוכריה?

יורה דעה | הרב מנחם בורשטיין ראש מכון פועה

חשבתם שהסיפור משבוע שעבר הסתיים? גם אני חשבתי, אבל כנראה שלא..

כזכור, סיפרתי על הסוכריות הידועות שאני נותן בדרך כלל לאנשים 'שקופים', או כאשר אני רוצה להעיר למי-שהוא ומעוניין שהדבר יתקבל בהבנה; במקרה הזה סיפרתי על הנהג שעקף בצורה מסוכנת ביותר, ואחרי שנפגשנו ברמזור האדום – הגשתי לו סוכרייה וביקשתי ממנו שבפעם הבאה לפחות יאותת.

השבוע ליוויתי ידיד לבדיקת אולטרסאונד, וכיוון שראיתי שהטכנאי הוא 'בן דוד' (בשפת הרחוב – ערבי), מיד עם בואי נתתי לו סוכרייה.

כאן אסביר משהו חשוב – בדרך כלל אני נותן את הסוכרייה רק אחרי שאני מקבל את השירות, כאות תודה. אך כאשר מדובר במי שאינו יהודי, ישנה בעיה הלכתית של איסור 'לא תחונם', דהיינו שאסור לתת מתנת חינם לגוי, ולכן אני נוהג לתת את הסוכרייה – במקרים אלו – לפני השירות, כדי שהדבר יהווה כעין תמריץ, ולא מתנת חינם.

הטכנאי הבן-דוד, הגיב ואמר – "הרב, זה אתה שנתת לי את הסוכריה ברמזור האדום? זה מאד מאד השפיע עליי…". כמובן הדבר השפיע גם על מסירותו לבדיקת האולטרסאונד.

בפרשתנו, יעקב אבינו מברך את בניו קודם פטירתו. כבר עסקנו בעבר בהרחבה במשמעות של פרשיה מיוחדת זו.

מלבד הברכות, הוא עומד להוריש לבניו את הבכורה, הכהונה והמלכות, כפי שרמוז בברכתו של ראובן: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר…", ופירש רש"י על פי התרגום: היית ראוי לקבל חלק יתר על אחיך של כהונה ומלכות, אך הפחז שלך גרם לך לא להיות יתר על אחיך.

וכך אכן מפורש בספר דברי הימים (א פ"ה): "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר, וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל, וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה. כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף".

השאלה הנשאלת היא – האם בכלל ניתן למנות מישהו להיות בכור, כאשר לא נולד ראשון?

אצל יעקב אבינו ראובן הוא הבכור, אך כיוון שהיו לו מספר נשים, ניתן להחשיב את פטר הרחם של שאר נשיו – כבכור. נדגיש שמשמעות הבכורה נחשבת במקורה כעין מנהיגות במשפחה.

דבר מעניין נאמר במדרש (בראשית רבה פ"ה, י"א) ביחס ליוסף – ש'בכורת הממון' ניטלה מראובן וניתנה ליוסף, אבל לא 'בכורת היוחסין', כיוון שבמציאות ראובן נולד ראשון.

יש אומרים שהגדלות של הבכורה שקיבל יוסף היא בכך שאביו נתן לו אותה בצורה סמויה (דהיינו שלא פירט לו בברכתו שהוא מעביר לו את הבכורה), וכאילו עשה אותו עוד אב, אב רביעי. רואים זאת בכך ששני בניו הם שבטים בפני עצמם – כמו אב. גם ביחס לקיברו, קיברו וקבר רחל אימו הינם קברים מפורסמים מבחינה היסטורית. בנוסף, יוסף גם נבחר להיות אחד האושפיזין שבחג הסוכות, לאחר האבות.

הברכה ליוסף נובעת מכח הכישרון המיוחד שלו. ליוסף ישנו כח מפותח מאד של סידור מעשי-טכני, וכן יש לו גם כח של סידור רוחני, לכן הבכורה מגיעה לו.

מבחינה מעשית, כוחו של יוסף התבטא במצרים, כאשר ניהל את כלכלתה ביעילות וביושר. מערכת איסוף האוכל במצרים – היה בה צדק משולב עם ניהול כלכלי גאוני.
מבחינת כח הסידור הרוחני – הדבר התבטא בכך שיוסף פתר את חלומות עצמו, וכן את חלומותיהם של אחרים. כמו כן יוסף התגבר על יצר העריות בגבורה גדולה, וכן התמודד יפה עם יצר הממון, בהיותו מנהל את כלכלת מצרים ביושר ובנאמנות.

כדי להחזיק מעמד ולהתנהל נכון גשמית ורוחנית אף בגלות הקשה, נדרשים תבונה וכוחות מיוחדים. ליוסף הייתה את התבונה המתאימה ואת הכוחות המתאימים לכך.

יוסף מסוגל להעלות אף את הכח הטוב שיש בגויים. לכן הוא התחתן עם אסנת, שהייתה לפי דברי חז"ל ביתה של דינה שהרתה משכם.

שכם, כפי שנראה מהפרשיה עם דינה, היה בעל כריזמה וכוחות גדולים, הוא הצליח לגרום לכל אנשי עירו למול עצמם על מנת להתחבר לעם ישראל. את הכוחות האלה יוסף מצרף לעם ישראל בנישואיו עם אסנת.

יוסף, בגדלותו, מבין את הסיבה לכך שעל אף שאת אביו הוא קובר בקבר המשפחתי – במערת המכפלה, אימו רחל נקברה על אם הדרך. זאת כיוון שהיה לה תפקיד היסטורי – להיות כח מעודד בגלות, כפי שאומרים חז"ל שכאשר יגלו ישראל ויראו את קבר רחל – יחושו את רחל בוכה למענם, ומיד היא מקבלת תנחומים מהקב"ה – "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה וגו'".

ציינו בעבר לכך שיעקב אבינו מצווה את בניו להביאו לקבורה בארץ ישראל כדי להעמיק בלב בניו ובני ביתו את תקוות הגאולה של עם ישראל, ואת הקשר המיוחד אל הארץ המובטחת – ארץ ישראל.

אותה תהלוכה מרשימה שבסוף פרשתנו, של העלאת יעקב לקבורה בארץ ישראל, במערת המכפלה – הייתה סימן לבנים, לעם ישראל כולו העתיד להיגאל ולשוב לארץ מולדתו לעיני העמים. מעבר להשרשת תקוות הגאולה בלב בניו של יעקב, הובע גם מסר כלפי מצרים ועמי כנען – שארץ-ישראל היא מקומם של ישראל, ולמצרים אינם יורדים אלא כגולים, באופן עראי.

בדרך זו נהג גם יוסף: "וַיּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנכֵי מֵת וֵאלקִים פָּקד יִפְקד אֶתְכֶם וְהֶעֶלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הָזאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר נִשְבַּע לְאַבְרַהָם לְיִצְחָק וֻּלְיַעקֲב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה". כמו יעקב, גם יוסף מבין שחובתו היא להעמיק בלב בניו וביתו את תקוות הגאולה, וגם הוא מצווה על העלאת עצמותיו, אך הוא ידע שלמשפחתו אין את היכולות שהיו לו, ועל כן ציווה שיעלו את עצמותיו יחד עם בני ישראל בצאתם ממצרים.

ואכן, רבותינו מתארים שבמסעם של ישראל במדבר הילכו בראש המחנה שני ארונות: ארון הברית, וארון עצמות יוסף שנשא משה. מובא במדרש שהיו הבריות תמהות 'מה טיבו של זה אצל זה'?

יוסף חשש שישראל היוצאים ממצרים יראו עצמם כעם חדש, כעבדים משוחררים שיוצאים לדרך החופש, בלא שום רצון להחזיק במסורת מן העבר, ובכך ישכח העיקר הגדול ששתל אברהם ושיצחק ויעקב התאמצו להעמיקו ולגדלו. ביקש יוסף שתמיד יזכרו ישראל את עברם, את בית אברהם, יצחק ויעקב.

ארון הברית המהלך בראש השיירה עם לוחות הברית שבתוכו, מצביע על התורה, מורת-הדרך, היא וחידושיה, שאין בית-המדרש בלא חידוש. לעומתו עצמות יוסף המהלכות עימו, מבטאות את מסורת בית אבא, את הדורות הקודמים, שאנו חוליה מהם וקשורים אליהם חוליה אחר חוליה. לכן, משה – שהוא המנחיל את מסורת התורה – הוא זה שנשא את עצמות יוסף עימו, ללמדך שהתורה קשורה במסורת אבות.

המעוניין להרחיב בנושא, יוכל לקבל את חוברתנו 'המשמעות ההיסטורית של ברכת יעקב לבניו', בכתובת hl@puah.org.il.