אקדמות קווים לדמותן

יורה דעה | הרב מנחם בורשטיין ראש מכון פועה

בכ"ח באייר תרס"ד הגיע מרן הראי"ה קוק זצ"ל לארץ ישראל כדי לכהן כרבן של יפו והמושבות. באותה שנה שהה הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל ביפו בחג השבועות. הוא התפלל בבית הכנסת של הראי"ה קוק, וכאשר החל הראי"ה באמירת פיוט האקדמות חש הרב חרל"פ את גדלות נפשו של הרב קוק, ונפשו נקשרה בנפשו. כך מתאר זאת הרב חרל"פ ("חיי הרב קוק", אפרים צורף, ירושלים תש"ז, עמ' 119): 

"הימים לפני חג שבועות תרס"ד ירדתי ליפו כמצוות הרופאים עלי, כדי לטבול בים. בשבועות שחל ביום השישי, התפללתי בבית הכנסת 'שערי תורה'. בן כ"א שנים הייתי אז, והנה שמעתי כיצד הרב אומר 'אקדמות' לפני הקהל ברטט ובבכייה, ונזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה, והייתי לתלמידו וחסידו לעולם. הרגשתי שכולי אחוז שלהבת-יה, כל גשמיותי מתנדפת והולכת ונשמתי שהתקשרה בנשמת הרב מתנשאת ברום עולמות עליונים".

 

 

לכבוד חג השבועות הקרב נעסוק מעט בענייני ה'אקְדָמוּת'. 

כידוע, 'אקדמות' הוא פיוט בשפה הארמית הנאמר בקהילות אשכנז בחג השבועות. תחילה עוסק הפיוט בתיאור גדולתו של הקב"ה, שאי אפשר לתארה גם אילו היו כל עצי היער לקני כתיבה וכל בני האדם לכותבים. אחר כך מתוארים המלאכים, ולבסוף מתואר דו-שיח בין עם ישראל לבין אומות העולם: האומות שואלות מדוע עם ישראל דבק בקב"ה, ועם ישראל משיב בתיאור השכר המובטח לעובדי ה' לעתיד לבוא.

את הפיוט חיבר רבי מאיר ברבי יצחק ש"ץ (נהוראי), שחי בוורמייזא בזמנו של רש"י. 

המנהג המקורי היה לומר את ה'אקדמות' לאחר קריאת הפסוק הראשון של הקריאה בתורה לחג השבועות. יש המבארים שהדבר נעשה כזכר למנהג לתרגם לארמית כל פסוק בקריאת התורה.

יש פוסקים שפקפקו בכך וחששו שהדבר מהווה הפסק בקריאת התורה, ושיבחו את המנהג החלופי, לומר את הפיוט קודם קריאת התורה: "ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן הברכה של קריאת התורה וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות" (ט"ז או"ח תצד, ס"ק א). 

מנגד, יש מהפוסקים שחיזקו את המנהג המקורי. בשו"ת 'שער אפרים' (סימן י) יש תשובה ארוכה לקהילת וויניציה, ובה מסופר על מחלוקת גדולה שהתלקחה שם בין בית הדין של הספרדים לשל האשכנזים. האשכנזים נהגו לומר את ה'אקדמות' לאחר הפסוק הראשון של הקריאה, והספרדים התאמצו לבטל את מנהגם. המחבר מאריך למה לאשר ולקיים את המנהג לומר 'אקדמות' דווקא אחר קריאת הפסוק הראשון שבתורה. 

למעשה, המנהג הנפוץ כיום הוא שהפיוט נאמר לאחר שהכוהן נקרא לעלות לתורה, קודם שיברך על הקריאה. החזן והציבור קוראים את הפיוט יחד: שתי שורות קורא החזן בקול, ושתי שורות עונה לו הציבור. יש נוהגים שהכוהן קורא, ויש שנוהגים שהרב הוא שקורא את הפיוט. פיוט ה'אקדמות' מושר בנעימה מיוחדת הנחשבת עתיקת יומין. 

המעוניינים להרחיב בנושא יוכלו לקבל את חוברתנו 'שירת האקדמות' בכתובת הדוא"ל hl@puah.org.il.

כתבות נוספות באותה קטגוריה