האם אוכל כשר הוא גם טעים?

יורה דעה | הרב מנחם בורשטיין ראש מכון פועה

בשיחה שניהל פעם הרבי מלובביץ' זצ"ל עם רב קהילה מסוימת עודד אותו הרבי לערוך מבצע בעירו ולעודד אנשים לרכוש מצרכים ואוכל כשר. "מה התועלת בכך?" שאל הרב, "הלא המטבחים שלהם לא כשרים. ברגע שהם יכניסו את המזון הכשר אל המטבח הוא יהפוך ללא כשר בעצמו!" "היהודים בעירך חושבים שאוכל כשר הוא לא טעים", הסביר לו הרבי, "ברגע שהם יאכלו אוכל כשר ויבחינו שהוא טעים, הם יבינו שאפשר לשמור גם על הכשרות וגם על סגנון האוכל שאליו רגילים. ואז הדרך להכשרת המטבח תהיה קלה בהרבה".

בעבר כתבנו על שתעשיית המזון בימינו רחבה ביותר וחומרי גלם רבים המשמשים אותה מיוצרים מבעלי חיים שאינם טהורים. פירטנו את השאלות ההלכתיות השייכות לכך ואת ההיתרים באכילת חומרים שעברו עיבוד. נוסף על כך הזכרנו את הפולמוס שהתעורר בזמנו בדבר כשרותו של תרנגול ההודו, וכן הרחבנו בדבר סימני הכשרות בבהמות, בחיות, בעופות ובדגים.
הפעם נמשיך לעסוק בעניין כשרות הבהמות והחיות.
בפרשתנו (דברים יד, ד-ח) התורה מפרטת את סימני הכשרות של הבהמות והחיות וכן מפרטת דוגמאות ספציפיות של בהמות וחיות.
הכלל הוא שבהמות טהורות הן אלו שמפריסות פרסה ומעלות גרה. נוסף על כך מוזכרות בפירוט ארבע בהמות וחיות שאינן כשרות אף שהיה אפשר לחשוב שיש להם סימני כשרות: הגמל, הארנבת, השפן והחזיר. זאת כיוון שיש להן חלק מסימני הכשרות.
שבע החיות הטהורות שבמפורש הותרו באכילה הן "שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים. אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר".
חז"ל דייקו מלשון הפסוק: "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב) שמשה רבנו קיבל את המסורת מאת הקב"ה בצורה מוחשית: "מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תיכול" (חולין מב ע"א).
משה רבנו אף הוא העביר את המסורת באותו האופן לבני ישראל: "'זאת החיה אשר תאכלו' – מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל ואומר להם זו תאכלו…" (ספרא שמיני יא, ב).
הגמל מוזכר בתורה כבהמה שאין לאוכלה מאחר שיש לה סימן טהרה אחד בלבד, מעלה גרה, אך אינה מפריסה פרסה. פסוק זה עורר תמיהה, שכן מבחינה אנטומית הגמל אכן מפריס פרסה ואף שוסע שסע פרסות, כמו כל בעלי החיים מסדרת מכפילי פרסה.
רש"י פירש: "מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת – כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחוברת". רד"צ הופמן (ויקרא עמ' רכז) מבאר ומיישב שהחיה הטהורה צריכה "שתהיה לה פרסה שסועה לשתים לא רק למעלה, אלא גם שהשסע יגיע בכל הרגל עד למטה ושהיא תדרוס על הקרקע ממש ברגל שסועה לגמרי עד למטה, בלי שיישאר עוד גוש מחובר מתחת לשסע. רגל הגמל סדוקה למעלה עד עצם הרגל, היינו לשתי פרסות. סדק זה נמשך, אמנם, גם למטה אבל לא לאורך כל הרגל אלא מלפניה בלבד, ואילו מאחוריה אין הרגל סדוקה, וחוץ מזה יש שם עוד גוש מחובר שהגמל דורס בו בשעת ההליכה… לפי זה משמעות 'ופרסה איננו מפריס 'היא: אין לו פרסות מפני שהפרסה איננה פרסה ממש".