האם צדיקים אוהבים כסף

יורה דעה הרב בורשטיין גילוי דעת 410

פעם פגשתי ידיד שאינו דתי, והוא שאלני על מה שהבין מתוך איזו הרצאה ביהדות, שצדיקים אוהבים מאוד כסף, ונשמע שאפילו מוכנים להסתכן סיכוני מוות בעבורו.
אמרתי לו שאני מניח שכוונתו לנאמר על יעקב אבינו: "ויוותר יעקב לבדו" (בראשית לב, כה): "אמר רבי אליעזר שנשתייר על פכים קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" (גמרא חולין צא ע"א).
ענה לי ידידי: "כן, וזה נשמע לך הגיוני, כבוד הרב?" השבתי לו: "שאלה זו כבר נשאלה, וראיתי בספרו של הרב יוסף צבי סלנט 'באר יוסף', שאין הכוונה שבשביל כסף הוא יסתכן במוות, אלא שהוא מוכן לטרוח ולעמול בשביל ממונו. זאת מכיוון שהצדיק נזהר מאד מאיסור גזל, וטורח להשיג ממון בכשרות ולא להגיע למצב של עניות, שבו עלול לעמוד בפני ניסיונות של השגת ממון בצורה לא כשרה". "תודה, הרב", אמר ידידי, "כעת אני מבין יותר את כוונת הדברים".

בפרשתנו (דברים כ, יט–כ) אנו מצטווים שלא להשחית אילני מאכל, אך למעשה איסור זה כולל השחתת כל דבר שיש ממנו הנאה לבני אדם, כדברי הרמב"ם (מלכים ו, י): "ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית".
מבחינה רעיונית יש ללמוד מכך שכלפי שמיא גם דברים שנראים נמוכים או פחותים יש להם חשיבות. ומקובל להביא את דברי הגר"א השואל מדוע נזכר כיסא הכבוד בברכת 'אשר יצר', ומיישב שזאת כדי להוציא מההשקפה הסוברת שלא ייתכן שהקב"ה משגיח גם על דברים שנראים שפלים ופחותי ערך . לכן גם דברים הנראים קטנים ושוליים, אם הם שמישים יש בהם איסור 'בל תשחית'. 
דיונים הלכתיים רבים נידונו בפוסקים באשר לגדרים ההלכתיים המדויקים של מצווה זו (ראו לדוגמה ספר 'פכים קטנים' לרב סימן טוב דוד וכן ספר 'ברכת השם' לרב משה יצחק פארהאנד ועוד).

בעבר הרחבנו בטעמי איסור זה ופירטנו כמה מעקרונותיו, והפעם נתמקד בעיקר בשאלה מה אינו נקרא השחתה ואין בו איסור 'בל תשחית'.
במסכת שבת מסופר על כמה אמוראים שהצטננו ביום שהקיזו את דמם, וכדי לעשות להם מדורה להתחמם שרפו עצים שדמיהם יקרים מאוד, מכיוון שלא מצאו עצים אחרים. על שאלת הגמרא "והא קעבר משום בל תשחית" תירצו: "בל תשחית דגופאי (של הגוף) עדיף". כלומר, עדיף להשחית את העצים היקרים מלהשחית את הגוף. נמצאנו למדים שכאשר יש תועלת לגוף מהשחתת דבר מסוים, אין בזה איסור.

הרב וואזנר זצ"ל, בשו"ת 'שבט הלוי', פסק להתיר לשפוך בערב פסח משקאות חריפים שהם חמץ לאדם שאינו סומך על מכירת חמץ ממשי, שאף על פי שזו חומרה, אין בכך משום 'בל תשחית'. 
בשו"ת 'תורה לשמה' כתב ה'בן איש חי' שאין איסור בהשחתה לצורך מצווה, ולכן אין לפקפק על מנהג שרפת הבגדים בל"ג בעומר (אף שלמעשה יש מחלוקת בדבר), וגם פסק שמותר לשרוף בגדים לא צנועים, ובלבד שלא יבוא על ידי זה לקטטה ומחלוקת.
כמו כן הוסיף וכתב שם שאין איסור 'בל תשחית' במסירת ניירות לילדים קטנים הקורעים אותם תוך כדי משחק, מכיוון שמדובר בדבר פחות ערך וכן יש בכך הנאה לילדים.
במאכלים נוסף על איסור 'בל תשחית' יש חיוב לנהוג בהם כבוד. ולכן נאמר בגמרא: "אין מעבירין על האוכלין" (עירובין סד ע"ב), דהיינו שהרואה דבר מאכל מושלך ברחוב, עליו לוודא שלא יידרס ויתבזה על ידי העוברים ושבים. 
יש לדון מה נקרא 'מאכל' לעניין זה. דבר שאינו ראוי עדיין לאכילה, כגון ירקות העומדים לבישול ואינם נאכלים חיים, יש לעיין אם נחשבים כאוכל לעניין ביזיון אוכלין .
יש אומרים שגרעיני חיטה אינם נחשבים מאכל, לכן מותר לזורקם על החתן בחתונתו, כפי הנהוג בקהילות שונות . 
לחם יבש, אף על פי שהרבה בני אדם כבר אינם אוכלים אותו כך, נראה שבכל אופן שם 'אוכל' עליו אם עדיין ראוי לצנימים או להניחו בתוך תבשיל. 
מורנו הרב יצחק זילברשטיין שליט"א נדרש לשאלה מעניינת: האם מותר לשבור תחת החופה כוס יקרה, או שצריך לחפש דווקא כוס זולה כדי למעט את ההשחתה?
הוא מעלה סברה שמכיוון שהכוס עטופה אין תועלת בשבירת כוס יפה ויקרה כדי להוסיף צער על החורבן, כי הכוס ממילא אינה נראית, לכן נראה שראוי לשבור כוס פשוטה. 
שאר הפרטים מצויים בחוברתנו "איסור בל תשחית – מקורות, גדרים והלכות", שאפשר לקבלה דרך המייל שלנו, והוא גם כתובת נאה שדרכה אשמח תמיד לשמוע את דעתכם: hl@puah.org.il.