להוד, לוועד טוב ולזמרה

חז"ל התבטאו ביטויים מפליגים באשר לחשיבות הגשמים. הבאנו בעבר שבמשנה (תענית ב ע"א) מכונה ירידת הגשמים "גבורה", ושבירושלמי מושווית ירידת הגשמים לתחיית המתים: "כשם שתחיית המתים חיים לעולם, כך ירידת גשמים חיים לעולם" (ברכות ה, ב). נוסף על כך מצאנו שהגמרא מהללת את הגשם: "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה" (תענית ז ע"א), ו"גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמיים וארץ" (שם ע"ב).
במובן הגשמי מובנת מאוד חשיבותה של ירידת הגשמים, שהרי הגשמים גורמים לגידול התבואה, הירקות והפירות, וכן מספקים לעולם מים לשתייה.
ואכן, אנו רגילים ביום-יום להתייחס לבעייה שבעצירת גשמים בעיקר במובן של פגיעה במערכת המים והחקלאות וכיו"ב, אך מהביטויים בחז"ל נראה שיש בגשמים יותר מתועלת לפן הגשמי. ההשוואה ליום מתן תורה מראה שיש כאן עניין רוחני, וצריך להבין מהו.
אפשר להסביר שהגשמים מחנכים את האדם לשלושה דברים: לימוד על ההשגחה האלוקית, חיזוק לשיפור מעשיו וחיזוק בתפילה.
ספר העיקרים מרחיב על שהגשם מלמד ומורה על ההשגחה האלוקית. בעל העיקרים כותב שאנו רואים שהגשם "בא בזמנים מתחלפים ובפנים שונים ובדרך פלא שאינו נוהג תמיד מנהג אחד ולא בדרך טבעי" (ספר העיקרים, מאמר ד, פרק ח), כגון שלאחר תקופה יבשה פתאום יש לחות ועננות ומגיע גשם, דבר שלא תמיד מוסבר באופן טבעי על פי הסדר הרגיל של חוקי הטבע. מזה רואים את ההשגחה המיוחדת של הקב"ה על הורדת הגשמים.
כמו כן בעל העיקרים מציין שהנביאים הזכירו את עניין הגשמים כאות להשגחה, כגון הנאמר בירמיהו: "ולעם הזה היה לב סורר ומורה סרו וילכו, ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו" (ירמיהו ה, כג–כד). כך הוא מפרש גם את מאמר חז"ל על ההשוואה בין הגשמים לתחיית המתים, שכמו שתחיית המתים אינה טבעית, גם ירידת הגשמים אינה טבעית.
רובד נוסף בפן של החינוך הרוחני של האדם נוגע לקשר שבין מעשיו לירידת הגשמים, כפי שאנו אומרים בכל יום בקריאת שמע בפרשת "והיה אם שמוע": "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמיים ולא יהיה מטר", וכן מופיע גם בפרשת בחוקותי: "אם בחוקותיי תלכו… ונתתי גשמיכם בעיתם… ואם לא תשמעו לי… ונתתי שמיכם כברזל" (ויקרא כו). גם בחז”ל מוזכרים עוונות מסוימים כגורמים עיקריים לעצירת גשמים.
אם כן, עצירת הגשמים מזכירה לאדם שעליו לשפר את מעשיו, ובכך גם יושפע העולם מטוב ה’ על ידי שפע הגשמים.
עניין רוחני נוסף הוא כוח התפילה. בהמשך הסיפור שפתחנו בו את המאמר, מילקוט מעם לועז, מאריך שם המחבר בעניין כוחם של ישראל להתפלל על הגשמים בזמן שעושים רצונו של הקב"ה. על פי זה הסביר שהגשמים נקראים "גשמיכם", מפני שהם כביכול של עם ישראל ונתונים בידינו להורידם כאשר נרצה, דהיינו על ידי כוח התפילה.
דוגמאות רבות מובאות בחז"ל לכוחה של התפילה בהקשר זה של ירידת גשמים, כגון הסיפור הידוע על חוני המעגל; אנו למדים מכך על העניין הגדול של כוח התפילה שאליו אנו מתעוררים בזמן עצירת גשמים.
מובן שהתפילה איננה משמשת כלי טכני להורדת גשמים אלא מרוממת ומקרבת אותנו אל הקב"ה, ומתוך כך אנו נעשים ראויים לקבלת השפע וירידת הגשמים. אך מעבר לרווח של ירידת הגשמים זכינו והרווחנו קרבה אל הקב"ה, שזוהי תכלית עליונה העומדת בפני עצמה.
רבי צדוק הכהן מלובלין למד מהתפילה על הגשמים יסוד גדול בהנהגת הקב"ה: "תפילה צריך לכל דבר, אף על פי שנגזר מהשם יתברך" (צדקת הצדיק אות סו). דהיינו שאפילו לאחר שהקב"ה גזר שיקרה דבר מסוים, עדיין יש צורך בתפילה כדי להוציא את הדבר אל הפועל.
ראייתו היא מאליהו הנביא, שאמר לו ה': "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר" (מלכים א יח, א), דהיינו שהקב"ה גזר להוריד גשם, ואף על פי כן נאמר אחר כך (שם, מב) שאליהו עלה לראש הר הכרמל והרבה בתפילה עד שבא גשם אף על פי שכבר הובטח לו שכך יקרה.
נתפלל לקב"ה שיוריד לנו גשמי ברכה מהרה, כפי שנאמר בפיוט של עדות המזרח: "אנא הוֹרִידֵם לְאוֹרָה. לִבְרָכָה. לְגִילָה. לְדִיצָה. לְהוֹד. לְוַעַד טוֹב. לְזִמְרָה. לְחַיִּים טֹובִים. לְטוֹבָה. לִישוּעָה. לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה. כְּמוֹ שֶאַתָּה הוּא ה´ אלוקינוּ רַב לְהוֹשִיעַ. מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם לִבְרָכָה”.